כשקיבלתי לפני מספר חודשים את שיחת הטלפון מעיריית באר יעקב אחז בי לרגע שיתוק.
״בחרנו בך לבצע את פרויקט כתיבת סיפורן של משפחות שכולות בעיר.״
איך ניגשים לזה? איך ניגשים לכל כך הרבה כאב וצער?
אז נכון שכבר כתבתי ספרים וביוגרפיות לאנשים שחוו אובדן ושעברו לעיתים חוויות מטלטלות.
וכן הייתי מעורב בהוצאה לאור של משפחות שכולות אבל עד רגע זה, לא באופן ישיר כל כך ואינטנסיבי.
הפרויקט עוסק בכתיבת סיפורי משפחות הנופלים וסיפורי יקיריהן שנפלו אבל מזווית אישית יותר, ביוגרפית יותר - לא הטקסט הרשמי המצוי בדרך כלל באתרי הזיכרון.
זו זכות להעלות את הסיפורים הללו, להנגיש את סיפורם של הנופלים ומשפחותיהם לציבור.
בינינו - המשפחות השכולות אינן זקוקות לתזכורת, הן חיות את הזיכרון והכאב יום-יום. זה מיועד לציבור.
בדרך כלל סובב טקסט ההנצחה סביב הרעיון הלאומי, מספר את סיפור הגבורה. מבחינה זו הטקסטים דומים האחד לשני, ולדעתי יש כאן פספוס שהרי קיים עולם שלם ונעלם -
כול אדם הוא עולם ומלואו.
לכל אדם יש סיפור משלו,
הוא אינו מוגדר רק במותו,
אלא במה שעבר בחייו.
הגישה שלי לכתיבת סיפורי הנצחה
היא הולסטית.
אמנם מציגה את נסיבות הנפילה,
אך לא פחות מכך את סיפור חייו השלם
של האדם ושל משפחתו.
את הסיפור של המשפחות
דרך התמודדותן
את הסיפור הזה ראוי לספר.
מלבד הזכות הזו זכיתי גם לתובנה חשובה מאד בעיניי - בעיקר בתקופה הזו בה נפתחים בולענים לא רק בדרכים ובכבישים אלא בולענים חברתיים שמאיימים לבלוע את כולנו.
במסגרת הפרויקט החשוב הזה אני מקיים שיחות עם אנשים שלפחות חלקם, שונים ממני. מה זה שונים? שונים לכאורה ב-180 מעלות. לעיתים בתפיסת העולם הפוליטית או בתפיסת העולם הדתית
שהרי אני רואה בעצמי ישראלי, יהודי, ליברל ואתאיסט. וכאדם איני מאמין לפוליטיקאים, לפחות לרובם.
אבל למדתי משהו חשוב. עד כמה האמונה מחזקת את האדם במצבים של שאול תחתיות. לפעמים היא הזיז היחיד הנותר לאדם על מנת שלא ליפול.
אז אולי המסקנה שלי היא של סובלנות. לא סובלנות לפוליטיקאים ולא לעסקנים ולא לאנשי קיצון רדיקליים ושונאים סדרתיים (כן - גם מימין ומשמאל).
סובלנות לאזרחים כמונו לשכול ולכאב הפרטי של אזרחים שחלקם שונים מאיתנו בתפיסות עולמם, אנחנו צריכים להבין כי הם נאחזים באמונה שלהם, כמו שנאחז הטובע בקרש הצלה. אין זכות לזלזל או לגזול את מה שמחזיק אותם.
אנחנו צריכים להבין שרב המשותף על המפריד.