״חובה עלינו ככותבים להכיר את הריקוד הזה שבין שתי אפשרויות״
״דמיון חשוב יותר מידע,״ אמר פעם אלברט איינשטיין,
״כיוון שלידע יש גבולות, אך לדמיון - אין.״
איך זה יכול לעזור לנו לכתוב סיפור טוב?
אני יוצר סיפורי חיים
וסיפורי חיים הם כמו תיבות נוח בעידן של שטפון דיגיטלי.
הם קפסולות הזמן שישארו הרבה אחרינו.
כמו כל סיפור - ישנם מספר כלים שיעזרו לנו
לכתוב באופן שירתק את הקוראים.
הנה אחד לדוגמה:
כשאנחנו כותבים סיפור - כל סיפור -
כשאנחנו רוצים לגרום לקורא להרגיש
שהוא נוכח במקום ההתרחשות,
כמו זבוב על קיר, או כמו שצופה בסצנה מסרט.
לכן חובה עלינו ככותבים להכיר את הריקוד הזה שבין
שתי האפשרויות:
--- להגיד ולהראות ---
ומה ההבדל?
למשל:
- במקום להגיד ש: ״המנהל היה איש איום, אלים וגס רוח״
נוכל להראות כיצד נבח על המזכירה שלו:
״קחי את התה ועופי מכאן!!!״.
- במקום להגיד ש: ״היא חשה מאד לא בנוח בקרבתו.״
אולי נראה ש: ״כשהוא נכנס לחדר היא התכווצה.״
- אולי במקום: ״הוא היה מאד רעב.״
״הוא טבל פרוסת חלה גדולה ברוטב,
דחס אותה לפיו תוך שהתעלם
ממבטי המבוכה של רעייתו.״
- במקום לומר ש״הוא נראה לא אמין בעיניי.״
ניתן לומר למשל ש״עיניו לא הישירו אלי מבט
והתרוצצו לצדדים כמו עכברים במנוסה.״
אז נכון - לא תמיד צריך להראות
זה תלוי קונטקסט כמובן.
לפעמים צריך פשוט להגיד.
אבל כול עוד אנחנו מודעים לבחירה
זה כלי חזק מאד.
יש לזה גם הסבר מדעי:
(ואני מדען בגרוש כמובן, בכל זאת - 🙃)
המוח שלנו מתוכנת, ממש מתוכנת לדמיין.
הדמיון הוא המנוע המפעיל אותנו כבני אדם.
הוא הסיבה לחלק גדול מהסבל האנושי - בעיקר לחרדות,
אבל גם קשור ליכולת שלנו לטפח תקווה ואופטימיות.
הדמיון נכנס היכן שיש חורים במציאות
היכן שאנחנו לא ״יודעים״ או לא יודעים בוודאות.
כאשר אנחנו מראים לקורא
אנחנו נותנים דרור לדמיונו,
נותנים לו לפרש את המציאות.
זאת הסיבה למשל,
שאנחנו מתאכזבים לפעמים
כשאנחנו רואים סרט,
רק אחרי שקראנו את הספר שעל בסיסו נוצר -
אולי נאמר לעצמנו ש:
״לא כך דמיינו את זה.״
ומישהו הרס לנו את הפנטזיה.
המוח האנושי מכוון לפרש את המציאות,
בעיקר כשהיא אינה מושלמת, כשמשהו חסר בתמונה.
לכן אנחנו רואים משמעות בכתמי רורשך,
לכן אנחנו מפרשים - פעמים רבות באופן מוטעה -
טון דיבור של אדם.
״מדוע הוא כועס עלי?״ נשאל את עצמנו.
אולי הוא מוטרד ממשהו, ולנו אין כל קשר למצבו הנפשי?
״להראות במקום להגיד״ עושה משהו נוסף -
כיוון שהוא לא מפרש, ואינו מעביר מציאות מוחלטת,
הוא מעורר סימן שאלה.
ממש כמו בחיים.
כשמשהו לא ברור, שמעורר תהיות מתגלה בפנינו -
אנחנו ממקדים מבט בנסיון לפתור את החידה -
זה מתרחש באופן אוטומטי.
אנחנו מסתובבים כל היום עם סנסורים פתוחים
קולטים טון דיבור,
הבעות פנים, רגישים לאופן בו כתב לנו מישהו הודעה
בוואטספם.
לאורך היום ובאופן תת מודע, אנחנו מפרשים את הסביבה.
הפרשנות שלנו, שלפעמים היא מוטעית ולפעמים לא,
היא יוצרת מציאות אצלינו בדמיון - לטוב ולרע.
ברגע שנאמץ את התכונה הזו לתוך הכתיבה שלנו
נכניס לתוכה את החיים האמיתיים, את כוחו של הדמיון.
אני תמיד אוהב לחבר את הכתיבה עם עולמות אחרים.
וציורים מפורסמים יכולים לשמש כדוגמה
לסיפור הזה של ״להראות״.
ואסיים בדוגמה דווקא מתחום האמנות.
הנה שני ציורים,
אחד מדווח את כל הנתונים -
מאכיל אותנו בכפית.
הוא צוייר בידיי מקצוען.
השני טומן בחובו סימני שאלה
הוא ״מראה״ אך לא ״מגלה״.
צוייר בידיי המאסטר של הדיוקנאות
רמברנדט.
שהציורים שלו הם סיפורים מצויינים.
אז מי הוא מי?
