top of page
  • תמונת הסופר/תRami Zins

טיפ השבוע!!! על מי אתם כותבים בעצם, כאשר אתם כותבים אוטוביוגרפיה?


סיפור חייו של משה סברוב, מורה דרך ואוהב הארץ
״גישה זו, של לכתוב על עצמך כאילו נכתב הסיפור על אדם אחר, לא רק שתהפוך את הסיפור למעניין יותר, היא תהפוך את הסיפור לסוג של מראה בה ישתקפו חייהם של אחרים״

על מי בעצם אנחנו כותבים כאשר אנחנו כותבים את סיפור חיינו?

שאלה מוזרה שערך מוסף בצדה.


אבל ראשית נתחיל בזיכרון מילדותי:

״ברחוב הקטן שלנו במרכז תל אביב, רחוב בר אילן של שנות ה-70, הסתובבו כול מיני טיפוסים מוזרים.

היה את ה"שלד" - אותו זקן רזה נורא, שנהג להשקיף בעיניים רושפות על ילדי הרחוב ממרפסתו שבקומת הקרקע.

אנחנו הזאטוטים, בני החמש והשש, נהגנו לעמוד מול אותה המרפסת, לבהות בעצמותיו הבולטות ובעיניו הרושפות ולצעוק לעברו:

"אמא'לה שלד!!!" ולברוח.

והייתה ה"תרנגולת" - אותה גברת עטוית מטפחת ראש שחיטטה בפחי האשפה ברחוב, תוך שראשה נע בעווית מוזרה. המטפחת דמוית הכרבולת, אפה הצר ותנועות הראש המחודדות, הקנו לה בפי הילדים את אותו הכינוי מעולם החי.

לעיתים, כשהבחינה בנו, הייתה מתחילה לצוות בקולות חדים, ואנחנו נבהלנו וברחנו.

היום, חמישים שנה אחורה, אני חש רגשות אשם בגלל אותו ילד טיפשי שהשאיר אצלי את הזיכרונות הללו.

היום אני יודע, שבשנות ה-70 במרכז תל אביב, הסתובבו בינינו גם ניצולי שואה, שצלקותיהם הנפשיות התנוססו לעין כל - אבל פרחחים בני שש שכמונו, לא יכלו להבחין בהן.״


***


כשאני חושב על זה - על אותה קפסולת זמן שנשארה בזיכרון, אני מבין, שבעצם, אותם מראות וקולות, שנשתלו שם לפני כ-50 שנה, היו פרי מחשבתו ויצירתו של ילד בן שש.


מדענים אומרים שתאי הגוף שלנו מתחלפים כל כמה שנים - מה שזה אומר, שלמעשה, מבחינה פיזיולוגית, אנחנו אנשים שונים לחלוטין ממה שהיינו פעם. ועם זאת, מבחינה גנטית אנחנו תואמים לעצמנו כמו שתי טיפות מים.


היינו אז אחרים - לפני 40 או 50 שנה - עשינו טעויות שאולי לא היינו עושים אותן היום, פעם היינו פיזית קטנים יותר, תמימים יותר, לעיתים חסרי ידע תיאורטי והבנה לגבי המציאות שסובבת אותנו -

ובכל זאת, אותם יצורים קטנים ותמימים שהיינו, היו אלו שהשאירו בנו את אותם זיכרונות.

בעיניהם של ילד, נער ואיש צעיר, העולם נראה הרבה יותר גדול ממה שהוא וכך גם החיים, שנראים אינסופיים.


מתבקשת אם כן השאלה -

על מי בעצם אנחנו כותבים כאשר אנחנו כותבים את סיפור חיינו?

השאלה הזו מגלמת פוטנציאל לסיפור מרתק של ממש, שהרי, במסע הזה של כתיבה ביוגרפית, לפנינו שתי דרכים:

דרך המלך והדרך הצדדית.

דרך המלך, הדרך הקלה והמהירה, במהלכה נתור אחרי המאורעות, הזיכרונות והאירועים החשובים בחיינו.

אבל - וכאן האבל הגדול - על מנת לגרום לסיפור שלנו להתרומם לדרגה אוניברסאלית, לסיפור שישתקף בחייהם של אחרים ולפיכך גם יעניין אנשים מגוונים, מחוץ למעגל המשפחתי - וישאיר תובנות עמוקות יותר לדור הצעיר - לשם גם עלינו לסטות מפעם לפעם מדרך המלך, ולנסוע לאט יותר בדרכים הצדדיות, הצרות, מלאות המהמורות, ולספר על התובנות שלנו היום, כפרשנים של עצמנו - ממש כאילו כתבנו על אדם אחר.

כשאנחנו מתבוננים בילדים, נערים ונערות ובוגרים ואנשים צעירים שהיינו, מותר ורצוי לבקר אותם, לפרש אותם, אבל לא לשכוח גם ללטף אותם, להבין, שהיו פעם תמימים וחסרי ניסיון.

גישה זו, של לכתוב על עצמך כאילו נכתב הסיפור על אדם אחר, לא רק שתהפוך את הסיפור למעניין יותר, היא תהפוך את הסיפור לסוג של מראה בה ישתקפו חייהם של אחרים,

כי כשאדם קורא ספר הוא מרותק בעיקר כאשר משהו מעצמו מהדהד בסיפור שהוא קורא.

קרובים וזרים יקראו את הספר שלך בעניין רב יותר אם יהיו בו את השילוב בין שתי הדרכים - דרך המלך והדרכים הצדדיות.

בנוסף גם תהפוך הכתיבה למסע גילוי אישי, של סקירת נוף חייך, סוג של סגירת מעגלים ותהליך שהוא כשלעצמו מתגמל הרבה יותר.


 



26 צפיות0 תגובות
bottom of page