לפני כ-שבעים שנה, נשא שם טוב על גבו, את אחיו הקטן, בן ה-6, לבית החולים בעיר ואזן שבמרוקו. ידם של הרופאים קצרה מלהושיע ורוני אחיו נפטר ימים ספורים אחר כך. את זיכרון נסיבות מותו של רוני, נושא עמו שם טוב עד היום. לדבריו, הוצאת ספרו הביוגרפי, מעבר לתיעוד פועלו כפעיל במחתרת במרוקו, הקלה עליו מאד את הזכרונות הקשים וסגרה אצלו מעגל.
בשנת 2017 קיבל שם טוב צרויה, בנוכחות נציג הממשלה, תעודת הוקרה, על פעילותו ב"מסגרת" - ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה.
על גב כריכת ספרו הביוגרפי, אותו כתבתי, רשומים הדברים הבאים:
"ממרום גילו סוקר שם טוב צרויה את חייו ואת חיי משפחתו וחושף מציאות חיים מרתקת בקהילה יהודית, באחת מהעתיקות שבערי מרוקו — העיר ואזן שבצפונה של המדינה.
אחרי מאות שנות קיום ושגשוג של קהילה יהודית במרוקו, מתרחשים אירועים היסטוריים ושינויים ברמה טקטונית; פריצת מלחמת העולם השנייה, היחלשות הכיבוש הצרפתי במרוקו, המאבד לאט, אך בוודאות, את אחיזתו במדינה הכבושה, אך עוד לפני נסיגת הצרפתים — ההכרזה הדרמטית על הקמתה של מדינת ישראל. המציאות הסוערת שואבת את שם טוב לפעילות ציונית נמרצת, חשאית ובחלקה מסוכנת.
בחלקו השני של הספר מתוארים החיים, המלחמות, הקשיים והאתגרים במדינת ישראל הצעירה. מסעו האישי של שם טוב עובר דרך צריף במעברה בנתניה ועד למשרת מנהל בכיר מאד, ב'משביר לצרכן'. עם זאת, לא תמו האתגרים. בסופו של הספר מופיע תיאור ההתמודדות של שם טוב ורעייתו מרים, עם מחלתה של מרים.
זהו סיפור של היסטוריה עשירה, של חיי קהילה, של סולידריות חברתית, של שאיפות, חלומות ושל הגשמה לאומית ואישית."
***
מזה כמה חודשים טובים לא שוחחנו, שם טוב ואני. קיום הראיון היווה הזדמנות, לכן גם ביקשתי ממנו אם יאות להעניק לי מזמנו לראיון קצר והוא הסכים ברצון. תשובותיו עשויות לעניין, כל אדם השוקל לכתוב את סיפור חייו.
שם טוב אחר צהריים טובים ותודה שהסכמת לשוחח אתי.
בשמחה רבה, בכל מה שנוגע לספרי אשמח מאד להתראיין
עברנו יחדיו את תהליך יצירת סיפור חייך והוצאתו לאור. כשאתה מסתכל אחורה, האם זה היה תהליך משמעותי וחשוב עבורך?
בוודאי, מאד משמעותי. תראה אני שייך לדור אחר, נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה. חוויתי עם הורי ואחיי טרגדיות וגם טלטלות, שנבעו ברובן מהמלחמת העולם השנייה. הגרמנים אמנם לא הגיעו למרוקו, אבל אנחנו הרגשנו היטב את הגלים של הסערה, שהגיעו עד אלינו. למשל בכל הבעיות והמתחים שהתחילו לצוץ מעל פני הקרקע, בין מוסלמים, צרפתים ויהודים.
חוץ מזה גם הייתי ציוני ועליתי לישראל, שהייתה כבר אז, מדינה מתקדמת ומודרנית, יחסית למרוקו.אך גם בישראל חוויתי את המלחמות, ששת הימים ויום כיפור, בהן השתתפתי – ראיתי גם דברים איומים. החיים שלי השתנו תוך כדי ההתרחשויות הדרמטיות ותוך כדי זרימה עם המציאות. בפני היו אתגרים שמתוכם צמחתי כבן אדם. אם אתה שואל האם החיים, על ההנאות, על האתגרים ועל הסבל, זה משהו שראוי לתעדו? – בפירוש כן!
אתה מזכיר סבל. היו לך גם זיכרונות קשים במרוקו והאמת שבתחילת תהליכי הריאיון לספר, לא הייתי בטוח עד כמה להיכנס לזה, כיצד זה ישפיע עליך. למשל רציחתו של סבא שלך על ידי מוסלמים קיצונים, מותם של ארבעה מאחיך, ביניהם מותו של אחיך הקטן, רוני, שאותו כל כך אהבת, אשר נפטר מול עיניך ממחלה. האם במבט לאחור, עצם העלאת הזיכרונות הקשים האלה, בעל פה ובכתב, הייתה פעולה שתרמה לך או שפגעה בך?
בגלל מערכות הרפואה הפרימיטיביות במרוקו דאז, נפטר אחי הצעיר רוני. הייתי מאד קשור אליו. לפני שהתדרדר מצבו, נשאתי אותו על כתפיי, מהבית הורי ברובע היהודי, לבית החולים בעיר שלנו, רק כדי לשמוע, שאין להם פתרון. מאותו הרגע, באופן סמלי אני עדיין סוחב אותו בזיכרוני, ובעיקר בגלל התמונה הנוראה הזו, שנחקקה בזיכרוני; זמן קצר לפני שנפטר, שכב רוני במיטה ואבא רכן מעליו, ואז אחז לפתע רוני בידו של אבא, אחז בה חזק ונישק אותה. לאחר מכן עצם עיניו ולא התעורר יותר – ילד בן 6.
אני הרגשתי חוסר אונים נוראי. התמונה הזו, של אחיזת ידו של אבא ונשיקתה, אינה מרפה ממני.
שאלת האם עצם העלאת הזיכרון היה עבורי חיובי או שלילי. אומר שכתיבת הספר אפשרה לי לשתף את הנטל הנפשי הכבד הזה, את הזיכרון הנורא - לא לשמור אותו לעצמי. היום חולקים את הזיכרון כל בני משפחתי המורחבת - אנשים שאני אוהב מאד ואוהבים אותי, ובכך, בשיתוף הזה, יש נחמה, הקלה גדולה וסגירת מעגל.
שם טוב, אם היית צריך לתאר את הדבר המרכזי שלמענו היה כדאי לכתוב את הספר, מהו הדבר הזה?
האמת רמי, שלא ידעתי לפני יציאתו לאור של הספר, מה באמת תהיה ההשפעה. אני חושב שניתן לסכם את ההישג במילה: "חלון" – יצרתי להם חלון להציץ בו, חלון לסיפור המשפחתי. הם תמיד ידעו קצת פרטים, פה ושם – הפעם פרסתי בפניהם את הסיפור כולו.
עשינו השקה גדולה לספר, המון אנשים הגיעו. לא עברו 24 שעות אחרי ההשקה וטלפונים התחילו לזרום. לא רק טלפונים, גם הודעות בוואטסאפ, בפייסבוק. מה שהיה משותף לרוב ההודעות הייתה העובדה, שמי שהחל לקרוא בספר, לא הניח אותו עד שסיים. אנשים ישבו שעתיים וחצי וקראו, מהתחלה ועד הסוף.
יותר מכך, את הספר קראו בשקיקה, לא רק בני המשפחה מדרגה ראשונה, אלה גם בני זוגן או בנות זוגם, וילדים שעדיין לומדים בבית ספר יסודי - גם הם קראו הספר וחלקם אף טרחו להביאו לכיתתם ולהציגו בפני מוריהם.
אבל אין להתעלם גם מהשפעה נוספת. הספר אפשר לי להתבונן על הדרך שעשיתי. והבחינה של העובדות וההתרחשויות – אני חושב שאני סך הכל יכול להיות גאה מאד.
מה אתה מתכוון?
תראה – מעולם לא הייתי מובטל – מעולם. תמיד עבדתי קשה ופרנסתי עצמי במו ידי והאמת, מצבי תמיד היה טוב. התנדבתי המון – כבר במרוקו וכפי אתה יודע, גם סיכנתי את חיי, בהסעת הילדים למחנה הסוכנות היהודית בלילה. אם היו תופסים אותי – יתכן שהיו מענים או פשוט הורגים אותי.
כשהגעתי לארץ, כציוני מושבע, למרות שהגעתי בגיל מבוגר יחסית, נקלטתי נהדר, שמחתי על עלייתי, שירתי בצבא, השתתפתי במלחמות, למעשה התעקשתי לשרת, אבל ראיתי דברים באמת איומים. אבל עבר מהרגע הראשון היו החיים בישראל עבורי, מתנה - תחושת חופש אמיתי, תחושה של בית.
עברתי גם דרך, ממחסנאי במשביר ועד לבכיר ההנהלה. יחד עם זאת תמיד, אבל תמיד הייתי לצד העובדים. עובדה – ייצגתי אותם ואת בעיותיהם מול ההנהלה.
הספר גורם לי לראות שנית את המסלול – וזה מעצים.
שאלת אותי בתחילת התהליך האם זיכרונותיך יספיקו למלא ספר? הייתה די מוטרד. מה אתה משיב לעצמך היום?
היום אני חושב שהספר הוא רק תמצית. לו הייתי יודע אז, כמה זיכרונות ישלפו. פתאום הכל צץ ויצא - יתכן, שלא הייתי צריך לסיים עדיין את כתיבת הספר. הדור הצעיר במשפחה, רוצה שאכתוב עוד.
מה היית אומר לאדם מבוגר, שמתלבט, האם להשקיע זמן וכסף על תהליך של ראיונות וכתיבת סיפור חיים?
אני חושב שעבור אנשים בגילי זו הזדמנות. זה לא משנה אם נולדו בארץ או בחו"ל. 80 שנה של חיים, בטוח שיש כאן סיפור. כבר ציינתי מה זה עשה לי. גם מבחינת מבט על הדרך וגם מבחינת ההתמודדות עם הזיכרונות הפחות טובים
מה המשמעות של סיפורי חיים עבור דור העתיד?
אני מכיר את הדור הצעיר של יוצאי מרוקו. לא תמיד הם יודעים מספיק על העבר שלהם, של המשפחה – צריך להשאיר מידע. לדור הצעיר יש הרבה מה ללמוד, הוא רגיל לקבל הכל על מגש של כסף – מן המוכן – לא יזיק להבין, שלאף אחד לא מגיע כלום, כל אחד צריך להרוויח את ההצלחה שלו. וגם בין השאר, לימוד השורשים והיסטוריה שלך ושל אנשים שגידלו אותך.
הספר שלי ימצא בביתם של הדורות הבאים ולי זה מאד חשוב.
תודה רבה על זמנך שם טוב
