על מטרתו החבויה של תהליך יצירת סיפור חיים עבור אנשים דמנטיים, שלכאורה, אינם כשירים לקיום ראיונות מבוססי זיכרון.
לפני כחודשיים, בפגישה של אנשים מתחומים שונים, הצגתי את עצמי ואת עסוקי:
״אוצר סיפורי חיים בספרים מרגשים״ - כותב ביוגרפיות אישיות וסיפורי חיים.
לאחר מכן שאל אותי אחד הנוכחים - האם תראיין גם אנשים בעלי דרגה מסויימת של דמנציה?
כפרפקציוניסט ומי שמנסה תמיד להוציא תחת ידיו סיפורים טובים, מנסה להתרחק מקלישאות ומכתיבה תבניתית, עניתי לאותו שואל בשלילה - שהרי כל מטרתי היא לראיין את האדם היושב מולי ולקבל ממנו את עובדות חייו, לפרטי פרטים, ומהם, כחומר גלם ביד היוצר, ליצור סיפור נגיש, קריא ורצוי גם מרגש.
מצב שבו המרואיין אינו זוכר באופן מלא את האירועים שעבר, ימנעו ממני ליצור סיפור חיים שלם ומושלם.
אולם לאחר שאמרתי מה שאמרתי, הרהרתי שנית בדברי, בתשובה שנתתי – משהו הטריד אותי. רק לאחרונה למדתי מה היה הדבר.
לפני כחודש פנתה אלי בחורה, שביקשה ממני לקבוע פגישה עם אביה המבוגר מאד, המתגורר בדיור מוגן יוקרתי.
- ״אבא עבר חיים סוערים ולא פשוטים. שאלתי אותו האם ירצה שתכתוב עבורו את סיפור חייו והוא שמח״
- ״אני מציע שנפגש קודם, אביך ואני״
- ״בשמחה, רק אני רוצה שתדע - אבא סובל מרמה מסויימת של דמציה והוא שתקן - צריך לדובב אותו״
***
מספר ימים מאוחר יותר נכנסתי בשעריו של דיור מוגן יוקרתי ומיוחד. מקום פסטורלי בליבו של אזור מגורים מטופח.
סטפן (שם בדוי) ישב בשמש הנעימה בחצר המבנה, הוא היה מוקף בדיירים נוספים, כולם מבוגרים. סטפן שתק ונעץ מבטו בנקודה דמיונית אי שם בגינה. הוא הזכיר לי את מראה האנשים המבוגרים, על פניהם אני עובר לעיתים, היושבים בגינה הציבורית שליד ביתי, מלווים במטפלים הסיעודיים שלהם, לכאורה אירוע חברתי, אבל בפועל, רק בין העובדים הסיעודיים. הקשישים מבודדים, אינם משוחחים ואינם מתקשרים אחד עם השני.
ברגע הראשון חשבתי לעצמי: ״איך אוכל ליצור סיפור מהשתיקה הרועמת הזו?״
ניסיתי לדובב את סטפן. ואחרי מספר דקות, החל פתאום לדבר, במשך חצי שעה דיבר, כפי שכנראה לא דיבר במשך חודש שלם.
קבענו, סטפן ואני, להפגש בקביעות, כל פעם למשך שעה מקסימום שלא יתאמץ.
סטפן שותק שתיקות ארוכות ואז מדבר, שותק ומדבר.
סטפן הילד עבר תלאות וטרגדיות בלתי נתפסות. במרוצת הזמן צמח לאיש מרשים וחכם מאד, שניהל קריירה מצליחה.
מעבר לכך לימד אותי סטפן שיעור חשוב – הספר, שחשיבותו אמנם רבה, אינו המטרה היחידה. הנה הזדמן לי ליצור שער לעולם החיצוני לאדם הסגור בתוך עצמו. לאדם בשלהי חייו, אדם שהיה בעבר מורה, מתרגם, אנטלקטואל - הנה הוא כלוא בראשו, שותק רוב הזמן, מבולבל בשל המצב הפיזיולוגי והגיל.
והנה נוצרה ההזדמנות לצאת מעצמו, להכניס מישהו אחר לעולמו.
אז נכון - הספר לא יהיה עב כרס ומלא בפרטים עסיסיים, יתכן שיהיו בו חורים, אולי אזדקק ל״הערת המחבר״ בנוגע לפערים מסויימים, או שאם יתמזל מזלי, אזכה לשיתוף פעולה מקרובי משפחה, שמזמן ניתקו קשר. אבל מה כל זה לעומת ״חלון ההזדמנויות שנפתח״, והאוויר הצח שנכנס דרכו ומאפשר לסטפן לתקשר, לדבר ולהיות שוב מרכזי ומשמעותי.
***
נראה בקרוב
רמי צינס | זיכרונות. סיפור. ספר - אוצר סיפור חיים ומשפחה בספרים מרגשים.