״הסביבה, או הבמה עליה מתרחש האירוע המרכזי אינה פסיבית בסיפורים טובים. הסביבה היא גיבורה בפני עצמה - ממש כמו במוסיקה של באך.״
השבוע נתקלתי בשאלה בפייסבוק:
"מדוע לקונצ'רטו האיטלקי של באך קוראים הקונצ'רטו האיטלקי?"
איך זה קשור עכשיו לכתיבה יוצרת ולסיפורי חיים?
מייד אסביר.
אחרי שניסיתי לענות לאותה גברת בפייסבוק (כמוסיקאי לשעבר וכבן זוג למוסיקאית מקצועית), מיהרתי ו"רצתי" להאזין ליצירה ביוטיוב. (בסוף הפוסט אצרף לינק להאזנה כך שיהיה באפשרותך להאזין גם כן).
אבל אז, תוך כדי האזנה זה קרה. נפל לי האסימון והבנתי משהו חשוב.
האלמנט שגורם למוסיקה של באך להיות כל-כך מיוחדת, דומה לכתיבת סיפורים משובחת.
אלמנט זה הופך סיפור יבש לסיפור מלא חיים - מאותם סיפורים שאנחנו כקוראים מרגישים כמו זבוב על הקיר - מפליגים בדמיון ומרגישים שאנחנו בסרט.
אז מהו אותו אלמנט ייחודי במוסיקה של באך הדומה לכתיבה טובה?
(אגב אל דאגה, בסוף המאמר אפנה אתכם בלינק למוסיקה הנהדרת הזו).
בדרך כלל שאנחנו מאזינים למוסיקה, אנחנו מקשיבים למנגינה כלשהי, ובתת המודע שומעים גם את הליווי שברקע.
אבל המוסיקה של באך כתובה בסגנון המכונה: "פוליפוני" או "רב קולי",
המשמעות של זה היא שאין באמת סולן בלעדי בסיפור, אין קול יחיד, המבודד מקולות האחרים. המוסיקה של באך היא קולות רבים, שבאופן הדומה לפעולתו של קליידוקופ, משתנים ומחליפים מקומות, כאשר כל פעם צץ איזו קול, בולט לזמן קצר ואז מפנה את מקומו לקול אחר שמחליף אותו. אין כאן סולנים מובהקים.אז בכל זאת - מה הקשר לכתיבה יוצרת?
נניח לדוגמה שאנחנו רוצים לכתוב על שיחה שהתרחשה בינינו לבין מישהו אחר,אולי בבית קפה כלשהו. יתכן שהשיחה הזו עוסקת בנושא דרמטי, אולי מכריע גורלות, או שאולי זו שיחה חברית קלילה.תהיה זו טעות להתעלם מן הסביבה בה פועלות הדמויות הראשיות,לא לספר עליה, לא להכניס אותה לתוך הסיפור שלנו.
ממש כמו הקולות הרבים, המופיעים ונעלמים במוסיקה של באך, כך היא גם המציאות. כשאנחנו משוחחים עם מישהו במקום מסויים, כמו בית קפה, או משרד.ישנן דמויות משנה.
הצורה בה אנחנו רואים אותן ומתארים אותן, תלויה מאד גם במצב הרוח שלנו, או של הדמויות הראשיות בסיפור, שמנקודן מבטן היא מתוארת.
תיאור הסביבה משקפף את מצב הרוח שלנו, והאופן בו אנו מתארים אותה, משקף בעיקר אותנו ואת מצבנו הנפשי ברגע נתון.
יש משמעות לפעמים לרעש בית הקפה; למלצרית המתווכחת עם הסטודנטית אדומת שער, היושבת בשולחן הסמוך, זו המתלוננת על הקפה הפושר שהוגש לה, או לאותה גברת, שצועקת: ״של מי הכלב הזה? איזו חוצפה לתת לכלב לטייל ככה חופשי בבית קפה. שמישהו ייקח אותו מכאן!!!״
ובעליו שמסנן לעברה בתגובה: ״כלבים לפחות יותר נחמדים מבני אדם.״והיא לוחשת לבעלה: ״איזה גועל נפש - חוצפן.״
וכול זה קורה במקביל לשיחה מאד חשובהשהיא בעצם נושא הסיפור שלנו.
הסביבה, או הבמה עליה מתרחש האירוע המרכזיאינה פסיבית בסיפורים טובים.הסביבה היא גיבורה בפני עצמה - ממש כמו במוסיקה של באך.
אז הנה, אם על בית קפה דיברנו, אז לקינוח - אחת היצירות הנפלאות של הגאון באך, ושימו לב לקולות הרבים, המשתלבים לקליידוסקופ המנגינות, המשולבות לסצנה אחת, רב קולית.
המוסיקה שלו היא סיפור ממש טוב.
וההמלצה שלי: כדאי לנסות להאזין ברוב קשב לכל הקולות במקביל.