בוויקיפידה קראתי על תופעת ה-דֵזַ'ה וו (מצרפתית: Déjà-vu, בתרגום לעברית: "כבר נראה") "היא תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. הדז'ה וו היא חוויה רגעית ובלתי צפויה, ועל אף שזוהי חוויה נפוצה, הידע עליה מועט יחסית."
לעיתים נדירות יש לו לאדם הזדמנות לפגוש פנים אל פנים זכרון - ממש כאילו שגילגל לאחור סרט הקלטה ישן. שנים נשאתי איתי זכרון מגיל 5.
היכן התרחשה הסצנה?
את זה גיליתי רק שנים מאוחר יותר ובאופן מקרי.
והנה הזכרון: אני, ילד כבן 5, אוחז בידו של אבא. שנינו עומדים מול רחוב ארוך וצר, שוקק באנשים. משני צידי הרחוב חנויות. צועדים אנו לתוך הרחוב ונכנסים לחנות הראשונה מצד שמאל. אנו מפלסים דרכנו בחלל צפוף ועמוס בדים, חיות עץ מגולפות, סלסלאות קש, שטיחים וחפצים שונים ומשונים.
מולנו מופיע איש זקן, אנרגטי, עם שפם לבן ענק. על ראשו כובע לבן. האיש מוביל אותנו לפינה מסתורית בחנות. אני מתבונן בתדהמה. חפצים ארוכים, שראיתי כילד רק בסרטי קאובואים ואינדיאנים, משתלשלים מהקיר בגאון - שוטים.
בחיוך מספר האיש, תחת השפם הענקי, שאת השוטים הללו הוא מוכר באופן תדיר לתיירים מאירופה המבקרים במקום. ״אין טוב מהם לחינוך האשה!״ אומר בחיוך לבבי. (דמיוני הילדותי מתחיל לפעול…)
ואז פותח מגירה צרה - ארוכה-ארוכה. אני מציץ פנימה בסקרנות גוברת - במגירה מסודרות מעטפות רבות מספור. ״ראה״, אומר לאבי בחיוך, ״הנה כל מכתבי התודה שאני מקבל מאירופה, מקונים מרוצים״.
קווי הגבול בין דמיון למציאות אצל ילדים קטנים מטושטשים מספיק, ואני נפעם מהסיפור הדרמאטי.
המארח ואבי מתלוצצים בינם לבין עצמם. אני מתרשם מאד מהזקן ומכלי המשחית שעל הקיר.
***
הסצנה היתה חקוקה בזכרוני שנים. לא ידעתי כלל היכן התרחשה, אבל החוויה והרצינות שבה קיבלתי את הדברים כילד היתה עוצמתית וגרמה לארוע להטבע בזכרוני. ב- 1990 - שנים מאוחר יותר - בגיל 23 - עסקתי בתחום המוסיקה - נגן חצוצרה. חזרתי מחו״ל אחרי לימודים של שנתיים.
בדיוק נפתחה אז משרה לנגן חצוצרה בתזמורת הסמפונית של חיפה ואני ניגשתי לאודיציה והתקבלתי. החלטתי מייד - אני עובר להתגורר בבירת הצפון - עיר שהיתה עבורי מחוז בלתי מוכר. חברים בתזמורת סיפרו לי על מקום ששמו היה מוכר לי אך לא זכרתי שאי פעם ביקרתי בו. כפר דרוזי בשם: "דלית אל כרמל".
״אם אתה גר עכשיו בחיפה - אתה חייב להכיר את ״דליה״ אמרו.
לקחתי את הסובארו הישנה ונסעתי ע״פ ההנחיות לדלית הכרמל. החנתי את הרכב, נעמדתי בפאתי הכפר. והינה - רחוב ארוך וצר. נדהמתי. הזכרון בן 18 השנים התעורר לחיים: זה זה - זה המקום שחקוק בזכרוני. הרחוב הצר, השוקק עם החנויות משני צידיו.
ההתרגשות תקפה אותי. באופן אינסטנקטיבי צעדתי הישר לעבר החנות הראשונה משמאל. הבדים, חיות העץ המגולפות, סלסלאות הקש, השטיחים... ואז הופיע מולי ה״זקן״ עם השפם, ממש כמו חבר ילדות יקר שאת תמונתו נשאתי עמי כל השנים. הייתי המום. התבוננתי בו כמי שפוגש כוכב קולנוע שתמיד חלם לפגוש - דמות מהסרטים.
״מה שלומך?״ שאל. "כנס, כנס!" ״אפשר להראות לך משהו מיוחד?״ שאל? כבר ידעתי מה אני הולך לראות. הוביל אותי ללא עכובים נוספים לאוסף השוטים התלוי מהתקרה. האזנתי לסיפור התיירים מחו״ל המחנכים את נשותיהן. לאחר מכן נפתחה מגירת המכתבים הארוכה-ארוכה.
סיפרתי לו בהתרגשות שאני מכיר אותו מגיל 5. לך תסביר את זה לאדם זר. ולא. בהחלט לא רכשתי שוט לחינוך האשה. בשבע השנים בהן ניגנתי בתזמורת הסמפונית וגרתי בחיפה, ביקרתי עוד פעמים רבות בדלית הכרמל, אבל את האיש עם השפם לא ראיתי יותר לעולם.
