זיכרון ילדות מצמרר מאיספהאן - או כהן הדת והנעליים השרופות

צעקה אילמת נפלטת מפי, הנעל נשמטת מידי ונופלת לתוך הגחלים הלוחשות. איני יכולה להוציאה משם. אני מביטה בנעל המתכלה לאיטה וזעה קרה מתפשטת על גבי.

ציונה חצב, מקבוץ אלונים עוברת בחודשים אלה תהליך כתיבת ספר ביוגרפי.

ציונה היא אישה מדהימה, עם עוצמות ונתינה.

כיוון שהספר הביוגרפי שלה עדיין בתהליך, בחרתי בהסכמתה זיכרון אחד, סיפור אחד מתוך ספרה.

זיכרון זה קשור לילדותה באיספהאן, בתקופה בה למדה בבית הספר אליאנס,("אטהד").

המיוחד בזיכרון שלה, היא אותה דמות מוזרה - מורה לשפה הפרסית, אותו לא שכחה ציונה ולא תשכח לעולם.

"'אטהד' – זה היה שמו של בית הספר 'אליאנס' באיספהאן. שתי קומות היו למבנה. רוב התלמידים הגיעו מהרובע היהודי, שהיה מרוחק ממנו כ-2 ק"מ. הבנות והבנים למדו בבניינים נפרדים. לבנים היה מנהל צרפתי ולבנות - מנהלת צרפתיה. מנהלת זו גם לימדה אותנו את השפה הצרפתית. לצערי עד היום אינני דוברת או מבינה צרפתית.

בבוקר עמדנו בשורות לטקס הקבוע, מחולקים לפי כיתות. שתי חצרות מופרדות בקיר, חצר אחת לבנים ואחת לבנות. לאחר טקס בוקר קצר, ושירה קבוצתית, צעדנו לכיתות.

המורים מאד אהבו אותי, אם כי לא ברור האם בזכותי או בזכות משפחתי, שהיתה ידועה בקהילה שלנו. אותי נהגו להושיב ליד אחת התלמידות החלשות, על מנת שאעזור לה.

טוראן דודתי, שלמדה גם היא באליאנס, דאגה לי דאגה אימהית ואהבה אותי אהבת נפש. הייתי קטנה ושברירית, לכן היא הקפידה לבקר אותי בהפסקות, על מנת לשאול בשלומי ולבדוק שאין מציקים לי התלמידים הגדולים.

מורים למקצועות שונים לימדו אותו, ביניהם היה גם ה-'אחונד', איש דת מוסלמי. אחונד זה היה המורה לשפה הפרסית. קטן קומה היה, לבוש גלימה ארוכה. בבקרים הגיע רכוב על חמור לבית הספר. את חמורו קשר בחצר ונכנס לכיתה. הוא נהג לרשום על הלוח משפט או מטלה בשפה הפרסית. מטלה זו מיהרנו לבצע. לאחר מכן חלץ את נעליו, שהיו למעשה נעלי בית, טיפס ועלה על שולחן המורה, התיישב עליו ישיבה מזרחית ותוך כדי ההמתנה שנסיים המטלה, נהג לנמנם.

אם חושבים אתם שאנחנו התלמידים, היינו משועשעים למראה איש הדת המוזר, טעות בידכם. פחד מוות פחדנו ממנו. לא העזנו לצחוק ואף לא להעלות חיוך על דל שפתינו כשהשקיף על הכיתה. שעה שנמנם, דאגנו לבצע המטלה ואוי לאותו תלמיד שלא ביצע הוראותיו – העונש המכאיב ניתן באמצעות מקל עץ. כך נהגו חלק מהמורים. המנהג הנורא של הכאת תלמידים על ידי מורים, הייתה אז עניין שבשגרה.

בסיום השיעור, נהג המורה לשלוח רגליו אל מתחת לשולחן, לגשש במטרה למצוא את נעלי הבית שלו. לאחר מכן נעל אותן, הזדקף ויצא מהכיתה.

באחד הימים נבחרתי להיות תורנית. במסגרת תפקידי הייתי צריכה לדאוג לניקיונו של הלוח, לגירים ולהסקה של תנור הפחמים, שהיה ממוקם מאחורי המורה. עד עצם היום הזה לא אשכח את מה שארע לי באותה התורנות:

האחונד יושב ישיבה מזרחית על שולחנו ומנמנם. בכיתה שקט מתוח, התלמידים עוסקים בכתיבת המטלה. היום אני התורנית, לכן עלי להוסיף עצי הסקה לאח. איני מוצאת את המוט שבעזרתו אמורה אני לסדר את הגחלים הלוהטות, אני אובדת עצות. נעלי הבית של המורה, מוצבות במקומן הרגיל, מתחת לשולחן.

פתאום עולה רעיון בראשי, עליו עתידה אני להתחרט. אני לוקחת את אחת הנעלים ובעזרתה מסדרת את הגחלים באח.

צעקה אילמת נפלטת מפי, הנעל נשמטת מידי ונופלת לתוך הגחלים הלוחשות. איני יכולה להוציאה משם. אני מביטה בנעל המתכלה לאיטה וזעה קרה מתפשטת על גבי. המורה יושב עדיין על שולחנו ועיניו עצומות. "אני מתה", עולה בי מחשבה.

בדרך כלל אני נוהגת להתיישב בספסלים הקדמיים, אני תלמידה טובה ורוצה לקלוט כל מילה שיוצאת מפיו של המורה. אבל כעת אני קמה ורצה לסוף הכיתה, מתיישבת רחוק עד כמה שניתן ממנו. ריח עור חרוך מתחיל להתפשט בחלל החדר.

"הלוואי שהאדמה תבלע אותי"

השיעור מסתיים ואיש הדת יורד משולחנו, מחפש את נעלי הבית שלו, ממשש עם בהונותיו מתחת לשולחן. נעל אחת....

"מי לקח את הנעל שלי?"

צועק האחונד ממרומי שולחנו. שקט, דממה.

"אני הולך למנהלת!"

הוא יוצא מהכיתה.

אני רועדת מפחד.

הזמן עובר והאחונד אינו חוזר.

סוף סוף אני יכולה להירגע."