המקצוע הזה מחייב התמזגות, ניסיון להבין ולפענח - מה מניע את האדם? מה האירוע המחולל בחייו? מהי שפת התקשורת שלו.
אחד הדברים שאני נורא אוהב
במקצוע כתיבת סיפורי חיים,
היא הלמידה וההתפתחות שלי כאדם
והירידה לעומקים משמעותיים
בהבנה של האדם הניצב מולי.
וזה תמיד קשור ביכולת ההקשבה.
אני שם לב לזה בזמן האחרון,
בעיקר כשמתווכחים על פוליטיקה ובכלל,
נורא קשה להקשיב
מבלי להגיב ולהרים מגננות.
ההפסד כאן הוא עצום - ולכל הצדדים.
לשמחתי שניים מתוך עיסוקיי ניערו אותי
והפכו אותי לאדם מעט קשוב יותר.
העיסוק הראשון שלי היה במוסיקה,
כשניגנתי בתזמורת סמפונית חיפה.
לא משנה עד כמה ניגנתי מצויין
או שהייתי וירטואוז -
כל עוד לא הקשבתי בצורה אקטיבית
לנגינתם של אחרים
לא הייתי יכול להתרומם
לרמה של נגן תזמורת מעולה.
רק כך יכולתי לכוונן את עצמי
ובאמת להתמזג להרמוניה.
בתזמורת למדתי להאזין
לניואנסים הכי קטנים
לשינויים הזעירים
ולהתכוונן אליהם.
העיסוק השני שלי
ככותב סיפורי חיים וביוגרפיות
מכריח אותי להתמזג לתוך עולמו
של אדם אחר.
המקצוע הזה מחייב התמזגות
ניסיון להבין ולפענח
מה מניע אאת האדם?
מה האירוע המחולל בחייו?
מהי שפת התקשורת שלו.
מבלי להפעיל את הקשב הזה,
לא ניתן לכתוב ספור חיים
משמעותי ואותנטי,
אלא רצף משעמם של אירועים
הדומים יותר לקורות חיים של מקום עבודה.
אז כמו במוסיקה
וכמו בכתיבת סיפורי חיים
כך גם בחיים עצמם -
הקשבה לאחרים
היא ממש הזרמת מים טריים
למאגר מים סגור.
ומה שקורה למים עומדים
את זה כולנו יודעים.
המחשבה שלנו מתרעננת
בתפיסות עולמם של אחרים
ופעמים זה קשה ומרגיז.
לפעמים מרגיש גם לא הוגן
בעיקר כיוון שאנו נסוגים
מהאפשרות שלנו, לפחות באופן זמני,
להגיב ולשטוח את השקפת
העולם שלנו.
אבל התמורה גדולה.
את מה שאני לומד
מלקוחותי - מהאנשים שאני כותב עבורם,
את זה לא לומדים בשום אוניברסיטה.