"...התכווצתי בתוך המושב. תוך שניות רציתי להיעלם כמו אפון בין חריצי כורסאות העור ולחזור מייד לשטטל ברמת גן"
רוצה דוגמה נהדרת לאחד היתרונות הבולטים בכתיבת זיכרונותיך: באמצעות היזכרות, מעקב אחרי השתלשלותם של אירועים והעלאתם על הכתב, ניתן ללמוד על עצמך וגם על כך שהמציאות אינה דבר מוחלט ושהיא נתפסת אצלינו בהתאם לפרשנות ולמיקוד שלנו. למעשה במקרים רבים אנחנו מקבלים מהמציאות חוויות שהולמות את אופן המחשבה שלנו והמיקוד שלנו.
אני מזמין אותך לקרוא סיפור קצרצר שכתבתי, זיכרון קצר מתקופת נערותי, המדגים בדיוק את תופעה זו. הביקור הראשון שלי בגרמניה. במסגרת אותו הביקור שאלתי את מארחי הגרמני שאלה שעליה התחרטתי עמוקות.
המקום: שטוטגרט גרמניה
הזמן: קיץ 1982
***
אי שם בשנות ה-80, כשהדינוזאורים זה עתה נכחדו והאח הגדול היחיד שדובר עליו בטלויזיה נטולת השלט שלנו היה יוסף סטלין - או אז דרכו רגליי לראשונה בארץ האסורה.
הצטרפתי כחצוצרן בן 14 לתזמורת הצעירה של קונסרבטוריון גבעתיים לסיור הופעות בגרמניה. היינו אמורים להתארח לא בבית מלון אלא בבתים פרטיים - כל זוג נגנים - אצל שחקנים חובבים בתיאטרון הגרמני המקומי בעיירה ליד שטוטגארט.
עמוס בזכרונות לא-לי ומחשבות על מחנות ריכוז, גסטאפו במעילי עור הנובחים על יהודים יחד עם כלבים וגדרות תייל מחושמלות. כך נחתתי לראשונה בחיי בשטוטגארט- גרמניה. מכל עבר נשמעה השפה המוכרת והמאיימת, מסביב עמדו שוטרים אימתניים - לובשים בגדים כהים ואוחזים בנשק אוטומאטי (בטחון אלמנטארי ווטסון יקירי...)
בשלב מסויים הוצגתי בפני מארחי - גרמני גדול עם מעיל עור שחור, המחזיק בידו רצועה המחוברת לכלב שנאוצר שחור ואימתני.
נשרכתי אחריהם למכוניתו של המארח כשראשי הולם מסרטי אימה פולניים.
הדלתות נפתחו - הכלב זינק למושב הקדמי שליד הנהג. אני ונער נוסף מהתזמורת התיישבנו מאחור.
הנסיעה ארכה זמן מה. שם באוטוסטראדות הגרמניות המרשימות ניסיתי לשבור את השתיקה ולנהל שיחת חולין עם מארחי במעיל השחור.
ואז הגיעה השאלה הגורלית שאת התשובה עליה לא אשכח לעולם. שאלתי את מארחנו בנימוס מה שמו של הכלב.
הלה אמר מה שאמר אבל מה שאני שמעתי היה....
נ א צ י .
באותו הרגע התכווצתי בתוך המושב. תוך שניות רציתי להיעלם כמו אפון בין חריצי כורסאות העור ולחזור מייד לשטטל ברמת גן.
שנאוצי, כן - שנאוצי, שהתגלה כשנאוצר חביב ומתוק (ממש כמו בעליו החביב) - נפל קורבן לכל המשקעים ההיסטוריים וההיסטריים שלי במקום ובזמן הלא נכון. אולי יום אחד אשלח לו מכתב התנצלות.