• רמי צינס

מה לדב פדינגטון ולמהגר יהודי ניצול שואה?



הייתם לאחרונה בלונדון?

אחרי 5 שנים חזרתי לביקור בלונדון. למעשה התחלתי לכתוב את הפוסט מהעיר המופלאה הזו, וליתר דיוק, מהכורסה של בת דודתי, שגרה בקנטיש טאון (Kentish Town) שבצפון העיר.

לונדון הזכירה לי את סיפור חייו של הרמן, אותו סיימתי לכתוב לפני כחודשיים.

המקומיים הזכירו לי מדוע הסיפור המדהים של הרמן, היה אפשרי דווקא בלונדון, שהיא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות - לפחות בעיניי.


הבריטים עובדים על-פי הספר, קצת כמו הגרמנים וההולנדים - אין להם שטיקים. אבל בניגוד לשכניהם מהיבשת הם מסוגלים לשים עצמם בנעליהם של אחרים - להזדהות עמם.

אז קצת כמו הסיפור על הדוב פדינגטון, הזר, המוזר, דובר דובית, לבוש כמו מהגר, מצוייד בכריכיי-ריבה, כך גם היה הרמן.

דמיינו נער בגיל 17 בערך. נמוך קומה, רזה, חבוש כובע קסקט גלותי, דובר יידיש, פולנית ורוסית - "נוחת" בלונדון, אחרי שהתגנב לספינת סוחר - כן - בדיוק כמו הדב פדינגטון. עם הגיעו של הרמן ללונדון, הוא נכלא בבריקסטון, ממתין לגירושו חזרה לפולין - פולין שאחרי מלחמת העולם השנייה.

אולם הרמן לא עשה את כל הדרך הזו על מנת לחזור לפולין. ברגע הנכון הוא בורח מהמשטרה הבריטית, עולה על האוטובוסים האדומים, ללא כרטיס, ללא כל מושג, היכן הוא ולאן הוא הולך. נער קטן קומה, ללא הורים וללא מזון, והכי חשוב - ללא שפה, אפילו לא מילה אחת באנגלית.

כך הוא מתרוצץ בלונדון.

לונדון זו, של שנת 1946, אינה הלונדון המוארת, הקלילה, אותה אנו מכירים, זוהי לונדון קשה, מתאוששת מהריסותיה - לונדון של אחרי מלחמת העולם השנייה.

אולם הרמן, למרות גילו הצעיר, הוא זקן בנשמתו - נער שבע קרבות.

רק 5 שנים עברו, מאז אמר לו אביו שמשון: ״ברח הרמן - הם ישחטו את כולנו״

הוא נמלט לבדו - ילד בן 12, שרד מסע בריחה נוראי, עבר דרך בתי יתומים עד שהגיע בשערי סיביר. לילד ששרד, קלף חשוב בשרוולו - היכולת לזהות יהודים, תנאי להשרדות:

וכך הוא מספר לנו בספרו:

עברו מספר שעות. הגעתי לרחובות בהם היו בנייני אבן חמרה ארוכים, בני שתי קומות. באותם רגעים לא ידעתי שהגעתי לרובע בשם 'האקני', שבמזרח העיר. הייתי מותש לחלוטין. הצצתי במקרה לתוך אחד מחלונות הראווה. הייתה זו מספרה.

תחושת תקווה הציפה אותי.

בסלון המספרה עמדה מישהי בעלת חזות יהודית – לא יכולתי לטעות. מיד נכנסתי פנימה דרך הדלת, פעמון שהיה תלוי מעל הדלת השמיע צלצול עדין.

"שלום מיין נאָמען איז הערמאַן און איך בין אַ איד" (שלום, אני הרמן ואני יהודי), אמרתי ביידיש.

הגברת הסתובבה במהירות והתבוננה בי כמוכת רעם. התחלתי לדבר, היא עמדה - שותקת, אבל הבינה מה שאמרתי.

"מינוט..." אמרה. ואז נעלמה מאחורי דלת ולאחר דקה הופיעה עם גבר שהציג עצמו כבעלה וכבעל המספרה. הוא הזמין אותי להיכנס לחדר צדדי ושם, ליד שולחן קטן, הסברתי ביידיש מי אני ומה אני עושה בלונדון. "אתה באמת לא מדבר מילה אנגלית?"

אמר ביידיש רצוצה. ואז שתק לרגע, יצא לסלון המספרה.

שמעתי את הזוג מתדיינים בשפה הזרה. לא הבנתי מילה ממה שאמרו. לאחר מספר דקות שב הספר והסביר לי ביידיש הרצוצה: "הרמן, תוכל להישאר אצלנו הלילה. מחר אקח אותך למקום בו יוכלו לעזור לך." את שמם של בני הזוג איני זוכר. אני רק זוכר שבאותו הלילה נשארתי לישון בדירתם שהייתה ממוקמת ממש מעל למספרה.

הרמן שרד בלונדון. לא רק שרד - בזכות העזרה שקיבל, למד אנגלית והפך בהמשך, למורה מעולה לשפה האנגלית - מורם של קציני צה"ל הבכירים ומתרגם ספרים מדעיים.




  • רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר
  • Instagram Social Icon
נייד: 0544-999-474  | . מייל: info@rami-zins.co.il

רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר.  אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים

מעוניינים לקרוא מאמרים וכתבות בבלוג שלי?