ק ו נ ט ק ס ט ! ! ! לשים דברים בקונטקסט זו מצווה, לפחות כאשר אנו מספרים על דמויות בספרי ביוגרפיה. סיפורו של אדם ללא הקונטקסט, ההקשר, בו הוא פועל, הוא סיפור עקר. הדמות הופכת לשטוחה.
תרשו לי לספר לכם סיפור קטן, שימחיש עקרון חשוב בכתיבת ספרי ביוגרפיה:
לפני כחודשיים אצתי רצתי עם בתי הקטנה לחנות האופניים שבגבעתיים השכנה, על מנת להחליף צמיג גלגל, שהלך לעולמו.
נכנסנו לחנות קטנה, עמוסה לעייפה בחלקי חילוף שונים, פנימיות, ציוד, אופניים בגדלים שונים וכלי עבודה. בתוך החלל הדחוס, בפינה, עמד לו שולחן משרדי קטן ולידו כסא.
על הכסא ישב לקוח, איש בעל פנים עגולים, קצת ביצתיים, וקרחת, שהמתין שיתפנה בעל החנות.
משהו במראהו הבֵּיצָתִי של הישוב על הכסא, הטריד את מנוחתי. הוא נראה לי מוכר – עד כדי כך מוכר, שהייתי יכול להשבע שאני נפגש עמו יום יום.
״אולי למדנו יחד באותה כיתה?״ חשבתי.
הייתה לי גם תחושה לא מוסברת של קרבה, ״בטוח שהאיש ביקר כבר בביתי״, הרהרתי.
הבעייה הייתה שלא יכולתי לשלוף מזיכרוני - היכן נפגשנו.
כנראה שנעצתי בו מבט חוקר, כיוון שהרים לפתע את עיניו במבט, כאילו שואל: ״מה אתה רוצה מחיי?״
ניסיתי לגשש בעלטה:
- ״אתה מנוי בקנטרי של מגדלי תל אביב?״
- ״לא״
- ״אתה נראה לי נורא מוכר, חשבתי שאולי אנחנו מכירים מהקנטרי״
- ״לא!״
ענה ולא יסף.
בינתיים הנחה אותי ״רופא האופנים״ להשאיר את כלי הרכב המפונצ׳ר ולטייל בינתיים בסביבה: ״האופניים יהיו מוכנים תוך חצי שעה״.
תוך שיטוט עם בתי, בת ה-8, ברחובות גבעתיים, לא הצלחתי להוציא מראשי את דמותו של הקרח. המחשבה שאינני יכול לאתרו בזיכרוני, החלה להעיק.
סרקתי את כל חיי, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה ולא – לא הצלחתי לזהותו באף משבצת.
״מי האיש הזה לכל הרוחות, המוכר עד זרא?״
ואז, לפתע ״נפל האסימון״ – אכן היה אצלי בבית, ולא רק שהיה, הוא מופיע אצלי כמה פעמים בשבוע בסלון, וליתר דיוק על מסך הטלויזיה – מנחה תכניות, כתב ופרשן ידוע בערוץ 10 בטלויזיה – האיש הנכון אבל במקום הלא נכון, ולא, אינני מפתח סנטמנטים כלפי פרצופים, המופיעים על מסך הטלויזיה. (למרות שאחותה המנוחה של סבתי, נהגה בשנותיה האחרונות לשוחח איתם ואף להתווכח במרץ, בעיקר עם חיים יבין).
אז עכשיו תשאלו מדוע אני מספר לכם את זה? ואיך זה קשור לסיפורי חיים?
התשובה היא - קוֹנְטֶקְסְט! או הקשר.
ראיתם כיצד לא הצלחתי להבין את מה שראיתי והסיבה – הקונטקסט בה הופיע האיש, היה שונה לחלוטין, מהקונטקסט בו הורגלתי לראותו.
הקונטקסט חשוב להבנה אמתית, לא רק של פרשנים מערוץ 10, אלא, להבנה אמיתית של גיבורי ספרי ביוגרפיה (שלכם או של הוריכם?).
כל מוסיקאי יספר לכם שאם תקחו מנגינה ותשנו לה את הליווי, את ההרמוניות, את האקורדים – לפתע תשנה המנגינה את אופייה. אותה מנגינה ממש, הרמוניות שונות ברקע.
אנשים הם כמו מנגינות. תלמד על הרקע שלהם, האישי, החברתי, ההיסטורי – סביר שתסתכל עליהם אחרת לגמרי מהדרך בה הסתכלת עליהם לפני שידעת מה שידעת.
כותב ביוגרפיות או כל מי שכותב סיפור, חייב למצוא את קונטקסט, כלומר ההקשרים, אחרת הופכות הדמויות שטוחות – ממש כמו על מסך הטלויזיה.
הנה שתי דוגמאות לקונטקסט:
הקשר היסטורי - זה הקשר בסיסי וברור מאליו. לדוגמה: אם נסעת מתל אביב לירושלים בשנת 1948, זה ממש, אבל ממש לא דומה לנסיעה שלך, באותה הדרך עשרים שנה מאוחר יותר. אם גיבור הביוגרפיה חווה מלחמות, רדיפות, אתגרים או קשיים – חשוב לשים את הדברים על הרקע ההיסטורי הנכון. לא צריך ״לחפור״ ולהתחיל ללמד היסטוריה לפרטיה, אבל כן חשוב להסביר, לחבר, לתת עוגן לקורא להיאחז בו. גם תמיד צריך לקחת בחשבון שמה שאנו יודעים, לא יודע בהכרח קורא הספר, בעיקר אם הוא שייך לדור הצעיר. דוגמה יותר מורכבת לקונטקסט היסטורי: ספר שכתבתי, סיפרתי על משפחה יהודית בשואה, משפחה שנמלטה ממחוז לבוב באוקראינה, במהלך מלחמת העולם השנייה, בגלל מהומות ופוגרומים (מה חדש?). הייתי יכול לספר שהיו פוגרומים בלבוב והמשפחה ברחה – האם זה מספיק? כאן למשל ישנו ההקשר בכמה רמות חשובות: ב-1941, החלו האוקראינים לבצע פוגרומים ביהודים. אם ניכנס יותר עמוק – האוקראינים שלא היו מחובבי ציון, האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הרוסים, שנואי נפשם, אך זה לא הכל. ברקע היה ׳מבצע ברברוסה׳ – פלישת הצבא הגרמני לשטחים שנשלטו על ידי הרוסים, תוך הפרה של ההסכמים שבין היטלר לסטלין, שהיו ה״נאהבים והנעימים...״ עד לבגידתו של היטלר באהובו. עם התקרבות הגרמנים ללבוב, החלו חלק מהאוקראינים לחוש בטוחים בעצמם. בחסות הגרמנים חשו עצמם שוב בעלי הבית, רגע הנקמה והתרת הדם הגיע – לכן החלו להשתולל, להשליך כל צלם אנוש שנותר בם, תוך שהם רוצחים ושוחטים, על ימין ועל שמאל. לכן לא מספיק לומר שהאוקראינים עשו פוגרומים והיהודים ברחו. צריך להבין את הקונטקסט, את הכוחות הפועלים, את המוטיבציה, שמאחורי הפעולות וכך גם להבין את המעורבים בסיפור.
חוויות אישיות - זו דוגמה נוספת לקונטקסט. הבחירות שאנשים עושים בחייהם, נובעות לעיתים קרובות מהתנסויותיהם הקודמות, או הרקע התרבותי/חברתי ממנו הם מגיעים, מהדוגמה האישית שקיבלו מאנשים אליהם נשאו עיניהם ביראה וכבוד, או אולי בזלזול ושנאה. גיבורת ספר שכתבתי, אם שכולה, החליטה לסייע בעצמה להורים שכולים, למרות האסון שפקד אותה, מות שני ילדיה בטווח זמן של 4 שנים. על מנת להבין את רצונה לסייע לעצמה באמצעות סיוע לאחרים, ניתן להבין מסקירת ילדותה. כשהייתה רכה בשנים, ראתה את סָבָה העָמִיד, ניצב בשוק ומבקש נדבות עבור עניי העיר. אביה נהג ללכת כל יום שישי, לתחנה המרכזית בעיר הולדתה איספהאן, על מנת להזמין הביתה יהודים זרים, שנקלעו לעיר ולא היה להם מקום להעביר את השבת. על מנת להבין את מניעי האדם, חייבים לקשר את מעשיו ובחירותיו למקום ממנו הוא הגיע. רק כך נוכל להבינו. מדוע למשל בוחרים אנשים מסויימים להיות אמפטיים לאחרים, פילנטרופים, אוהבי אדם, לעומת אחרים, הבוחרים, ״לא לראות ממטר״, ״לדרוך על גוויות״. בין שאנו מזדהים עם גיבור הספר, בין שלא, הסיפור הופך להיות הרבה יותר מעניין עם מכוונים את הקורא להבין את ההקשרים השונים, הקונטקסט הפועל ברקע, בחוויותיו של הגיבור. בלי שננסה לקשור אירועים ולתת להם נפח, לא נראה את הדרך בה עוברים גיבורי הסיפורים. אגב גם בחיים זה כך - ככל שנדע יותר, מהיכן הגיע האדם העומד מולנו, כך נוכל להבינו ולא לשפוט אותו באופן אוטומאטי - לחיוב או לשלילה.
Commentaires