• רמי צינס

לגלות את הילד שבך באמצעות יצירת סיפור ביוגרפיה?

עודכן ב: 3 ינו 2019





הסופר עמוס עוז אמר פעם בריאיון לאילנה דיין שכל אדם נושא בתוכו את הילד שהוא היה פעם. עוד הוסיף ואמר שיש אנשים הנושאים בתוכם ילד חי ויש כאלו הנושאים בתוכם ילד מת.


כששמעתי את האמירה הזו הצטמררתי - כיוון שהבנתי טוב יותר מה הסיבה שהכתיבת ביוגרפיה כל כך משמעותית עבור אנשים.

חישבו על כך - עד כמה אנו מאבדים את הילד שבתוכנו במהלך חיינו. בילדותנו אנחנו קפסולה מרוכזת של אנרגיה בלתי נגמרת, של סקרנות, של תשוקה ויצירה.

ראיתם פעם ילד שלא אוהב יצירה? שלא מדמיין? שלא משחק משחקי תפקידים? שלא "עושה שטויות" בלי חשבון? ושראשו אינו פתוח לכל אפשרות?

בילדות רק השמיים הם הגבול.


ואז אנחנו מתחילים במסע החיים ובדרך, ברוב המקרים, מתחילים לאבד את "עצמנו".

זה מתחיל בכך ש"המבוגרים" אומרים לנו שרוב הפנטזיות שלנו לא אפשריות ושאסור לקפוץ בשלולית כי נתלכלך, ואסור לחלום בשיעור ואסור להתעסק בדברים "חסרי תוחלת".


הלכתי פעם עם ילדי, שהיו עדיין זאטוטים, לגן השעשועים. שתי אמהות שוחחו ביניהן כמה מטרים מאיתנו. שמעתי את שיחתן. האחת אמרה לרעותה:

"אין לי חיים, כל השבוע אני ממתינה ליום חמישי בערב - שרק יגמר".


עצוב לא?

ככל שהזמן עובר אנו משילים מעצמנו את הספונטניות והתשוקה ומתקבעים ב"בטוח" - הנמצא בהישג יד.

נסחפים ללא הכר בזרם החיים, עובדים לעיתים בעבודה שאינה משאת נפשינו, אם יש קצת מזל אז אוהבים את עבודתנו, את תשע השעות בהן אנו עובדים במשרד.

או שלעיתים פשוט ״מעבירים את החיים״ ופשוט ממתינים ליום חמישי בערב.


אז נכון, כשהיינו ילדים לא תמיד גילינו אחריות ״בוגרת״ - לעיתים כאשר היה משעמם או קשה, "חתכנו" ועברנו לפעילות אחרת, אולי מעניינת יותר. החלפנו משחק, תרנו בבית או בחוץ אחרי עיסוקים מושכים יותר. אבל היו לנו גם יכולות לשבת שעות, להרכיב בלגו, לצייר וליצור עולמות דמיוניים.


אז חישבו מה עובר לעיתים על אנשים שיוצאים לגמלאות, אחרי כל כך הרבה שנים בהן הייתה להם סוג של מסגרת, תעסוקה שמילאה את זמנם, עד השגיעו הביתה, בעיקר על מנת להתמוטט מול מסך הטלביזיה.

פתאום - שקט. אין צורך לקום לעבודה - האדם נותר עם זמן, הרבה זמן, אך גם עם עצמו.


זה יכול להיות בעייתי, שכן נשאלת השאלה - מה עושים עכשיו, בעשר, עשרים או שלושים השנים שנותרו - איזו משמעות יוצקים לתוך השנים הבאות?


פה יכולה יצירת ביוגרפיה אישית לסייע - לא רק על מנת למלא זמן - אלא בעיקר על מנת להזכר במי שהיינו כשאר היינו צעירים, להזכר בתשוקות שלנו ובשאלה - מה מניע אותנו? מה ממלא בנו שמחת עשייה.


במקום לברוח למהדורות החדשות, לישיבה אין-סופית בבתי קפה, לאין ספור טיולים בחו״ל - העיקר לא להסתכל פנימה - האם לא כדאי לעסוק בפעילות מאד משמעותית, מסע בזכרון, לתוך עצמנו, מסע לילד שבפנים, שעם גילויו המחודש אנו עשויים לגלות את תשוקותינו מחדש.


כתיבת זיכרונות, סיפור חייך, היא למעשה סוג של Refresh או Restrart למוח. פשוט הפעלה מחדש.


במסע הזה של כתיבת ספר זיכרונות, דבר לא מובטח, דבר לא בטוח - המסע עלול להיות גם לא קל ומלא עימותים עם כאבי העבר - אבל אם נהיה כנים ונתמסר לתהליך - יש סיכוי מסויים שנבין את עצמנו טוב יותר, שנזכר בילד שבנו, בתשוקותיו האמיתיות באהבות ישנות. ואז גם נדע, אולי, מהן הפעילויות המשמעותיות שאם נעסוק בהן בשנים הבאות, יגדל הסיכוי שנהיה יותר מאושרים ויותר מסופקים.



  • רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר
  • Instagram Social Icon
נייד: 0544-999-474  | . מייל: info@rami-zins.co.il

רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר.  אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים

מעוניינים לקרוא מאמרים וכתבות בבלוג שלי?