top of page
  • תמונת הסופר/תRami Zins

אחרון האחים לבית אלה


תצלום של כרמי אלה
כרמי אלה בריקוד החרבות הכורדי המסורתי

"״זאכו סיטי,״ כך כינה כרמי אלה, בהומור אופייני, את העיר בה נולד ובה העביר את שנות ילדותו ונערותו. ולמרות שיצא את כורדיסטאן לפני יותר מ-70 שנים - לא יצאה כורדיסטאן מלבו ומביתו שבירושלים."


בחודש ינואר 2024, נפטר בירושלים בגיל 91 אלה כרמי ז״ל, אחרון האחים למשפחה הירושלמית הידועה, משפחת אלה, המייסדים והבעלים של חברת ׳האחים אלה׳.

בלכתו הותיר אחריו את רעייתו רבקה ומשפחה עניפה: את שבעת ילדיו, יצחק, רונית, רוחמה, אילה, בתיה, אמיר ויוני, אך גם נכדים ונינים רבים.

כרמי היה אחרון הבנים לבית אלה, לספר את סיפורה המרתק של המשפחה, שעלתה מזאכו שבכורדיסטאן, דרך עיראק, למדינת ישראל והתיישבה במבנה קטן ונטוש בירושלים, בשכונת שיח׳ באדר (כיום גבעת רם).


ספר הביוגרפיה המשפחתי שיצא לאור בשנת 2020, נפתח במילים:

״סיפורנו מתחיל הרחק מכאן, ב"ארץ הכורדים" — כורדיסטן, ממנה הגיעו משפחותינו, חבל המשתרע כיום על כמעט 200,000 קמ"ר על פני צפון-מערב איראן, צפון-עיראק, דרום-מזרח טורקיה והפינה הצפון-מזרחית של סוריה.״

תהליך כתיבתו של הספר היה מסע מרתק, שחשף את ההיסטוריה של יהדות כורדיסטאןֿ, ואת סיפר המיזוג בין שתי המשפחות הכורדיות, שעלו במרווחים שונים לארץ ישראל - משפחת אלה ומשפחת מזרחי.


מיזוג משפחתי

משפחת מזרחי, משפחתה של רבקה אלה (לבית מזרחי) עלתה בשנות ה-20 של המאה, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בעקבות גירוש העות׳מנים וכיבוש הארץ על-ידי הבריטים.

כ-30 שנים מאוחר יותר עתידה הייתה משפחת אלה לעלות לירושלים - הדרכים הצטלבו - כרמי ורבקה הכירו, התאהבו, התחתנו והקימו את משפחתם הגרעינית.


כרמי אלה היה בנם החמישי של עמרם ורחנה אלה, אח לאפרים, שלמה וכדורי, אחיו הגדולים, ויהודית, שולה ורחמים (רמי) , שנולדו אחריו.

הוא נולד בזאכו בשנת 1932 וגדל בה עד גיל 19.


במהלך השנה בה כתבתי את סיפורם, נפגשתי עם כרמי ורבקה בביתם היפה בשכונת מלחה, המשקיף מגבוה על אצטדיון טדי.


״זאכו סיטי,״ כך כינה כרמי, בהומור אופייני, את העיר בה נולד ובה העביר את שנות ילדותו ונערותו.

ולמרות שיצא את כורדיסטאן לפני יותר מ-70 שנים - לא יצאה כורדיסטאן מלבו ומביתו שבירושלים.

זכרונות מנופי העיר, מאנשיה המיוחדים, מהטבע הפראי שהקיף אותה, מבעלי חיים, עבודות כפיים וחקלאות וחיי קהילה יהודית, שחיה בשלום עם המוסלמים שהקיפו אותה.


לא אחת, בהיכנסי לביתם של כרמי ורבקה, קיבלו את פני ניחוחות הקובה, הקאדה והאורז החמוץ.

דמותה של רבקה הרוכנת מעל הסירים הגדולים, המכילים את התבשילים הכורדים המופלאים, וכרמי - עזר כנגדה - יושב לצדה במטבח ומסייע לה בקילוף, או בבברירת האורז - לא מראה שכיח לגבר מבוגר, במשפחה כורדית, בה בדרך כלל שלטה הפטריארכליות.

נוכחותו השקטה והחזקה של כרמי, החום האנושי, הצניעות, נועם ההליכות וההומור הייחודי שלו, אלו הדברים העיקריים שנחקקו בזיכרוני מהאיש המיוחד הזה.


כפולה מספר הביוגרפיה של משפחת אלה
כפולת עמודים מתוך ספר הביוגרפיה עם תמונת הנהר בזאכו אשר בכורדיסטאן


חמולה עסקית

שני אנשים השפיעו מאד על אישיותם ועל חייהם של כרמי, אחיו ואחיותיו - עמרם ורחנה אלה, הוריהם.

דווקא בעולם הפטריארכלי של יוצאי כורדיסטאן, אופיינה אם המשפחה, רחנה אלה, בעצמה נשית, בכישרון עסקי, אך מעל הכל, במעורבות ישירה בניהול עסקי המשפחה, עוד בימים בהם התגוררה בזאכו.

מרחנה ומעמרם הוריהם, ירשו ילדי המשפחה, חוש מפותח לעסקים ולמסחר ויכולת שרידות, והתאמה למצבים משתנים ומאתגרים - גם בתנאים קשים במיוחד.

מעל הכל הייתה שם ערבות הדדית, נאמנות ביחס לבני המשפחה כקולקטיב אחד, שחבריו פועלים בו כאיש אחד -איש למען אחיו.


חריצות הייתה מילת מפתח במשפחה.

בסמוך לעלייתו של כרמי לארץ בשנות ה-50, נאלץ להמתין ימים ארוכים לתורו, לטיסה המיוחלת לארץ ישראל.

בינתיים התגורר עם סבו שילה, אביה של אמו רחנה, במאג׳ר חאנה - חאן לעוברי אורח ופליטים בבגדאד.

למרות גילו הצעיר, יזם בתקופת המתנה זמנית זו, עסק זעיר, והחל להתפרנס ממכירת לאבּלבּי — גרגרי חומוס שבישל ומכר לעוברים והשבים בקונוסים של נייר.

זוהי רק דוגמה אחת לחריצות וליוזמה, שבאה לידי ביטוי גם מייד אחרי עלייתו בשנת 1951.



רחנה אלה - תמונה
רחנה אלה ביום נישואיהם של רבקה וכרמי


כשעלה, אחרון מבני משפחתו לירושלים, אחרי ההמתנה בבגדאד, לצד אחיו הצעיר כדורי, ראה לראשנה את התנאים הקשים בהם התגוררה משפחתו בארץ.

היה זה ניגוד מוחלט לבית הגדול, מרובה החדרים, מוקף שטח אדמה, בו גרה המשפחה בזאכו.


המבקר בשייח' באדר - כיום גבעת רם - ימצא שם את בניין בית-המשפט העליון, אולם בשנות החמישים היה המקום שטח סלעי של אדמות בר, עליהן גידלו הערבים, תושבי הכפר המקורי, עצי זית, עצי תאנה ושיירי גידולי חיטה ושעורה.


כך תיאר כרמי בספרו הביוגרפי את הימים הראשונים בארץ:

״לאחר עלייתנו למדינת ישראל, בתקופה הקשה בה התגוררנו במבנה עלוב ב'שייח' באדר', כאשר נדמה היה שחוץ מעבודה קשה ותנאים דלים לא המתין לנו עתיד מזהיר במיוחד בארץ-ישראל, ש'חלבה ודובשהּ' עליהם סיפרו לנו במשך הדורות, לא נגלו עדיין לעינינו היגעות — דווקא אז חלמה אמא חלום נבואי.

בחלומה נגלו לה כדים גדולים מלאים בזהב.

׳אל תפחדו ילדיי,׳ אמרה, ׳בכל אשר תבחרו לעסוק, תשגשגו ותצליחו.׳״


״עשרים נפשות התגוררנו בחדר הקטן בשייח'-באדר,״ סיפר כרמי בספרו, ״חדר אותו שיפצנו במו ידינו ועשינו אותו ראוי למגורי-אדם.

בשנה השנייה שיפצנו גם את האורווה הריקה, הסמוכה למבנה, וחיברנו אותה לחדר המקורי, מה שהפך את ביתנו לדירה בת שני חדרים עם שירותים ומטבח בחצר.

חמש שנים התגוררנו במבנה פשוט זה ולא חשנו עצמנו כמסכנים — היה זה ביתה של משפחה מלוכדת ואוהבת.״


תמונה של שיח׳ באדר
שיח׳ באדר שנות ה-50

בתנאים הללו, לאחר שהשאירו את כל רכושם בגולה, קל היה לשקוע במרה שחורה ועוני מחפיר. אולם בני המשפחה נרתמו במלוא חריצותם, לצאת מתוך הקושי.

בתחילת דרכם בארץ עבדו האחים והאחיות בעבודות מזדמנות: שמירה בחניונים ועבודות בניין, אולם במקביל החלו לפתח את עסקי המשפחה.

אחד העסקים הראשונים שנפתחו על-ידי האחים אלה היה דוכן ירקות בשוק 'מחנה-יהודה'.

מאוחר יותר פתחו איטליז לממכר עופות, מול ביתם וחנותם של משפחת בנאי הידועה.


קצביה נוספת הרחיבה את מעגל העסקים ואף משאית נרכשה, תוך שאת חלוקת העבודות השונות ניהל ביד רמה בכור האחים אפרים אלה.

כרמי שניהל את אחד האטליזים, תואר בספר המשפחתי כבעל תודעת שירות גבוהה, כאיש האוהב את לקוחותיו, ומתמסר לעבודתו באופן טוטאלי.

בנו של כרמי, עורך הדין יצחק אלה, זוכר את אביו לבוש חולצה מכופתרת, עטוי סינר מגוהץ.

״הוא נראה כאילו עובד בבית מרקחת ולא באיטליז״, סיפר יצחק אלה.


בינתיים המשיכה המשפחה להרחיב את עסקיה. היא התנהלה כקולקטיב לכל דבר, עם משמעת ארגונית - זו הייתה שם באופן טבעי, בעיקר בגלל המסורת החמולתית שאפיינה את המשפחה, עוד מימיה שבכורדיסטאן.

כך היה גם היחס לרווחים ולכלכלה המשפחתית, שהתנהלה בתפיסה הדומה לתפיסה הקיבוצית - כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו.

על החלטותיו של האח הבכור אפרים לא היה ערר, אך הוא קיבל אותן בשיקול דעת, בכוונות טובות ובהקשבה לצרכי כל הצדדים.


אולם להצלחה היה גם מחיר - הקנאה.



דבר החלום התפשט בעיר, החלום הפך לאגדה והאגדה למציאות — "משפחת אלה מצאה כדי זהב!" משנודע בשכונה על "האוצר", החלו כמה תושבים לחפור מתחת לבתיהם ואף להרוס קירות בתקווה למצוא אוצרות דומים.

עיר של אגדות וחלומות

היו בירושלים אלו שפירשו את ההצלחה באופן אחר לחלוטין, פירוש שהתבסס על אותו חלום שחלמה רחנה בימים הראשונים בארץ.


מספר כרמי בספרו:

״בזמן בו פתחנו בשוק מחנה יהודה שתי חנויות - אחת לבשר והשניה לעופות, החלו להתפשט בעיר שמועות מסתוריות:

׳איך זה יכול להיות, שמשפחת עולים חדשים, דלת אמצעים, יכולה להרשות לעצמה, לפתוח חנות שנייה ולרכוש משאית?׳ שאלו את עצמם כמה מתושבי-ירושלים, שלא העלו על דעתם את האפשרות של יוזמה ושל זיהוי הזדמנויות המשולבת בעבודה קשה.

באותם ימים נולדה האגדה על סיר גדול מלא זהב, אותו מצאה המשפחה בקרקע הסלעית של שייח'-באדר.

הכול החל באותו חלום שחלמה אמא רחנה על כדי-הזהב. אימא סיפרה לנו את חלומה כמשל, על-מנת לחזק אותנו ולנסוך אומץ בליבנו. כיוון רצתה שתמיד נהיה נחושים — שכן היה זה סמלי, שבאדמת המציאות הקשה יימצא אוצר, אם רק נתמיד להתעקש ולחפשו.

אולם דבר החלום התפשט בעיר, החלום הפך לאגדה והאגדה למציאות — "משפחת אלה מצאה כדי זהב!" הנה הסבר פשוט ומניח את הדעת לצמיחה כלכלית.

משנודע בשכונה על "האוצר", החלו כמה תושבים לחפור מתחת לבתיהם ואף להרוס קירות בתקווה למצוא אוצרות דומים.

הסיפור הזה הפך לחלק מהפולקלור המקומי של וותיקי-ירושלים.״


האמת כמובן הייתה טמונה בחריצות, ביזמות ובכישרון עסקי, ובעיקר בהסתערות חסרת העקבות של בני המשפחה, על כל הזדמנות אפשרית למסחר.


השמיים הם הגבול - חברת 'האחים אלה'

בשנת 1965 ייסדו האחים לבית אלה את החברה הקבלנית הקרויה על שמם - ׳חברת האחים אלה’.

מעבר לבנייה מסיבית נכנסו האחים גם לתחומים נוספים — בתי קולנוע , הפקות של סרטים, שהידוע בהם היה ׳קזבלן׳ בכיכובו של יהורם גאון, בעלות וניהול רשת מלונות יוקרתית, ניהול בריכת ירושלים ואף אולם האירועים ריחנית - על שמה של רחנה אלה.


בשנות ה-70 רכשו האחים אלה זיכיון לניהולה של חנות מותג הבגדים ׳אתא׳, שהיה אחד המפעלים הידועים והגדולים שהוקמו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ושנים מאוחר יותר הפך לסמל תעשיית הטקסטיל בישראל.

על כרמי הוטל לנהל את החנות .


האיש שהורגל בעבודות פיזיות קשות בבניה, וכקצב בעסקי הבשר, נכנס לנעלי מנהל חנות האופנה בכישרון ובקלילות. הוא חש עצמו כדג במים.

הלקוחות התחברו אליו, נשים שקנו בחנות אהבו את היחס האישי והמתעניין שקיבלו ממנו. לעיתים נהגו לעמוד בפתח החנות ולהציץ פנימה, חיפשו אותו בעיניהן. אם נמצא, נכנסו פנימה וקנו ואם נעדר מסיבה זו או אחרת — ניסו את מזלן מאוחר יותר.


"למרות שאבא נכנס לתחום חדש לחלוטין," מספרת בתו בתיה, "היה בו רצון עז ליצור ולהצליח. תחום ההלבשה היה תחום שמעולם לא עסק בו, וכעת השקיע בו את כל-כולו מתוך נתינה וערך, מה שהעיד, ולא בפעם הראשונה, על יכולתו הנדירה להתאים את עצמו למצבים משתנים ולזרום עם המציאות.

הנה — ללא השכלה רשמית, בחושים חדים ואינטואיציות של איש עסקים, הצליח שוב ושוב להביא לידי ביטוי את יכולותיו ואישיותו המיוחדת."


תמונה מתוך ספר ביוגרפיה
עמוד מספר הביוגרפיה - תצלום מיום החתונה


תצלום מתוך ספר הביוגרפיה
איחוד המשפחות. כרמי ורבקה עם הוריהם. ביום החתונה (עמודים מתוך הספר)

——

קווים לדמותו וזוגיות מופלאה

בנותיו של כרמי מספרות בספרו על הפאן הרך והרומנטי באביהן, שבא לידי ביטוי למשל באהבתו לטבע ולפרחים, אותם טיפח באהבה בגינה אחורית בבית בו התגוררו באותן שנים, בשכונת מקור ברוך בירושלים.


"מאז ומתמיד היה מחובר אבא לטבע," מספרת בתו רונית, "הפרח האהוב עליו ביותר היה ה'דליה', אבא נהג לטייל איתנו בשטח הפתוח, ולספר לנו על כל מיני פרחים בהם נתקלנו בדרך."

את אהבתו לבעלי חיים ולפרחים ספג בשנות ילדותו בזאכו. שלא כמו בערים מודרניות, נהגו חלק מהתושבים לגדל בביתם בלי חיים, ירקות ופירות.


אחד מזיכרונותיו של כרמי מילדותו בזאכו קשור לבעלי החיים שכה אהב ושחיו בחצר המשפחה:

״בתקופה מסוימת חיו בחצר ביתנו תרנגולי שדה,״ מספר כרמי בספרו, ״שבניגוד לתרנגול המצוי, יכלו גם לעופף. באחד הימים התעופפו מעל הגג וברחו, מה שגרם לי לעצב רב.

גם כלב היה לי, בוז'י שמו, כלב יפה ושחור. אולם כלב השמירה האמיתי בביתנו, היה לא אחר מאשר תרנגול ענקי, שהיה אהוב עליי ביותר. היה זה תרנגול מזן סורי שאמי, שהסתובב בחצרנו כאדון החצר. כרבולתו הענקית התנפנפה בזעם וצווארו הקירח מנוצות שיווה לו מראה מאיים. התרנגול השאמי לא עשה חשבון לאף אחד ועל זרים שנכנסו לחצר הבית התנפל בחמת זעם והטיל עליהם אימתו. גם התרנגולות פחדו ממנו ולא העזו להתקרב אליו.״

את כרמי, בניגוד לאחיו הדומיננטים, זוכרות בנותיו כאיש עם שקט פנימי. מבחינה זו דמה באופיו לאביו עמרם אלה.

״אבא נתפס בעיניי כרומנטיקן, היודע לבטא את אהבתו," סיפרה בתו רונית, "בעינינו נראתה יכולתו לבטא אהבה לאמא עוצמתית במיוחד.

גילויי אהבה אלו באו לידי ביטוי בעיקר בקידוש בערב שבת, וכולנו זוכרים כיצד קידש אבא ושר את 'אשת חיל מי ימצא'.

תמיד היה נדמה , שכאשר יצאו המילים מפיו, כאילו שר במיוחד עבור אמא. הוא הסתכל עליה ברוך, ועיניו הביעו תודה והערכה על כל העבודה הקשה של אותו השבוע ועל כך שעמדה וטרחה על הכנת סעודת השבת.

את תחושה זו חיזקה אותה תוספת אישית שנהג להוסיף למזמור:

אחרי 'אשת חיל מי ימצא' - אמר: 'כרמי מצא'!


"אבא הוא אדם ישר כמו סרגל," מעידה איילה, "יש לו תום ואמונה שכולם ישרים כמוהו. בילדותי חסרה לי נוכחותו בבית, כיוון שהיה כל-כך הרבה שעות בעבודה. אבל את אותם רגעים בהם נתן לי תשומת-לב, אני נוצרת בליבי עד היום.

כשלמדתי בבית-הספר היסודי, ביקשו מהתלמידים להביא לקראת חג הפסח את אחד ממאכלי החג. כשהגעתי הבייתה כבר לא הייתי בטוחה האם בחרוסת מדובר או במרור. בכל אופן אמא הכינה עבורי חרוסת, מעשה ידיה.

התבוננתי על הצלחת והתחלתי לבכות.

'מה קרה, למה את בוכה?' שאלה אמא.

'זה... זה בכלל לא נראה כ... כמו מה שהראו לנו בכיתה,' הצלחתי לומר תוך שנחנקתי מבכי.

אבא ניגש אלי בדאגה והחל לברר באיזה מאכל או ירק היה מדובר:

'בואי איילה, נראה מה את צריכה? אולי הראו לך מרור ולא חרוסת?' ואז אחז בידי ולקח אותי אתו לשדה. 'בואי נחפש את הצמח שאת צריכה.'

כך הלכנו יד ביד לשדה הפתוח, שם הראה לי אבא מיני צמחים שונים, ביניהם היה גם צמח המרור.

עבורי היה זה רגע מיוחד. היכולת המדהימה שלו להכיל את ההיסטריה הילדותית, וניסיונו להבין אותי ולעזור, היו מאוד משמעותיים בעיניי. עובדה - איני שוכחת את המחווה הזו שלו עד היום.״


יצחק אלה חווה את אביו כמקור השראה חינוכי:

"בילדותי, כבר משנות ה-60, למרות המצוקה הכלכלית, החדיר בנו אבא את הצורך ללמוד :'אני לא למדתי לכן אתם חייבים ללמוד!' נהג לומר.

הלימודים שלנו היו פיצוי לאבא על מה שהוא לא קיבל. הוא דאג שיהיו לנו התנאים המיטביים ללמוד ואף עשה לנו "שטיפת מוח" בנושא — 'חייבים ללמוד.'

באופן מוזר, למרות שעבד רוב הזמן, חשתי כאילו שאבא ריחף מלמעלה — ברוחו — בדק כל הזמן, האם אנחנו במסלול הנכון. אמא הייתה העיניים שלו בבית ובבית-הספר.״


"באבא ראיתי תמיד איש עסקים," מספרת רונית, "גם בתקופות בהן עבד כקצב. הוא פשוט היה נורא מוכשר ובכל תחום בו עסק — קצבות, מכירות בגדים, קבלנות בנייה וניהול — תמיד השתמש ביכולתו ליצור קשרים, להיות קשוב, לתת יחס יוצא מן הכלל ללקוחות ולהתמחות בכל תחום בו עסק."


בשנות ה-70 בנו האחים אלה את 'מלון קיסר' בירושלים ובהמשך את 'קיסר' טבריה ו'קיסר' ים-המלח.

כרמי היה מעורב בכל הפרויקטים כמפקח על הבנייה.

ענף נוסף של המשפחה, היו עסקי אולמות השמחות. ואז, לראשונה בחייהם, דווקא בגיל מבוגר יחסית, החלו כרמי ורבקה לעבוד שכם לשכם, בניהול אולמי ריחנית.

בשנת 1986 נוהלה בריכת ירושלים על-ידי האחים אלה, בשותפות עם מושב 'שורש'. כרמי מספר שניהל מטעם האחים את הבריכה.


"בשלב מסוים ביקשתי מרבקה להצטרף ולסייע לי. עבורה הייתה זו הזדמנות, שכן, אחרי כל אותן שנים בהן עבדה כשכירה, הייתה כבולה בשעות עבודתה למקום העבודה. העבודה בחברה המשפחתית נתנה לה גמישות בשעות העבודה ואפשרה לה לתכנן את זמנה באופן חופשי יותר."


"הבריכה, שבמשך שנים הייתה מוזנחת, הפכה תחת ניהולו של כרמי לאחת האטרקציות בירושלים ," מספרת רבקה בגאווה ומוסיפה: "כעבור שנה וחצי הוצע לכרמי ניהול אולם האירועים 'ריחנית', שהיה בבעלות המשפחה ונפתח לציבור בשנת 1988. כרמי הסכים אבל בתנאי אחד — שאהיה יד-ימינו בניהול המקום.


אמיר, בנם הצעיר של כרמי ורבקה מספר על זוגיות מופלאה, גם בחיים וגם בעבודה:

"למרות שעבדו יחד ימים ארוכים, לעיתים 12 שעות ביום, תוך התמודדות עם משברים שכל בעל עסק מתמודד מולם, עדיין הצליחו ההורים לשמור על יחסים מצוינים. איני זוכר שרבו. כל זוג רגיל הרי רב — כולם — מלבד הוריי. הייתה ביניהם אהבה גדולה והרמוניה."


"השלמנו זה את זו.״ מספרת רבקה, ״אני הייתי אחראית על האדמיניסטרציה וכרמי על הקשר הבלתי אמצעי עם הלקוחות, שהרי לקוחות — כבר סיפרנו — תמיד אהבו אותו."


בתיה מספרת שאבא כרמי יצא מגדרו על-מנת להגשים ללקוחות האולם את משאלות ליבם, את האירוע עליו חלמו. "הוא היה פתוח למאווייהם ולמשאלות ליבם. אם הציעו הלקוחות רעיון חדש שלא הכיר היה מוכן ליישמו. אבא היה נוכח אישית באירועים, ליווה אותם והשגיח במסירות רבה, שהכול יתנהל על הצד הטוב ביותר."


שלוש-עשרה שנים ניהלו כרמי ורבקה את ‘אולמי ריחנית'.

לקראת פרישתם בשנת 1999 עברו ל'מלחה', לביתם הגדול והיפה, הממוקם גבוה והמשקיף לכיוונו של אצטדיון 'טדי'. בית שאפשר להם לארח בנוחות את הילדים, הנכדים והנינים, שהסבו להם שנים של אושר, נחת וגאווה.

בבית זה התגורר כרמי עד ליום פטירתו, בחודש ינואר שנת 2024.

למעט אחותו, שולה, כרמי היה אחרון האחים לבית משפחת אלה.

למרבה המזל הספיק להשאיר אחריו את הסיפורים המשפחתיים, המשולבים בסיפור יהדות כורדיסטאן ובסיפורה של העיר ירושלים.


סיפורה האקזוטי, המסתורי משהו, והעשיר, של יהדות כורדיסטאן, עדיין לא נחשף במלואו לציבור הישראלי, כסיפורן של קהילות אחרות, מעיראק ועד אירופה.

מבחינה זו מהווה הספר הביוגרפי של משפחת אלה, לצד מספר ספרים אחרים, את הסנוניות הראשונות לחשיפתו של הסיפור במלואו.


יהי זכרו של כרמי אלה ברוך.


כריכת הספר - הביוגרפיה של כרמי ורבקה אלה
כריכת ספר הביוגרפיה ״בדרכי נעם״

תמונה של כרמי ורבקה אלה
רוקדים עם הנכד

תמונת כרמי ורבקה
כרמי ורבקה בתקופה בה ניהלו את אולמי ריחנית

תמונת כרמי אלה
כרמי אלה. תמונה מתוך הספר


מתכונים מתוך ספר הביוגרפיה
מתוך ספר הביוגרפיה - חלק ממתכון להכנת קובה חמוסטה של פסח

96 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page