• רמי צינס

הסיפור שמשנה את התמונה

ממש כמו שבאמנות הבישול קיימים שילובים המעניקים עומק והפתעה לטעמים ולריחות מוכרים, כך גם אמנות כתיבת הזיכרונות וסיפורי החיים, דורשת את שילוב הזיכרונות במידע נוסף. מהו הגורם שיהפוך כל סיפור אישי לסיפור עמוק ומרתק יותר - על כך במאמר הבא:
זכרונות משנים משמעות

התבוננו לרגע על שתי התמונות שלמעלה.

אם תתבוננו היטב על התמונה השמאלית. תוכלו לראות ילדה, מצידה האחד של גדר תיל, משוחחת עם חבריה, בצידה השני של הגדר.

האם תפגוש בהם שנית? האם תזכה לראותם ללא הגדר החוצצת?

בדיוק לאותה נקודה בה עברה גדר זו, הגעתי גם אני, בסוף שנות ה-90. באותו שבוע לקחתי חופשה מחברת ההייטק בה עבדתי, במטרה לגשת לראיון קבלה לאקדמיה לאמנות ועיצוב - HKU בעיר אוטרכט, במרחק של כחצי שעה מאמסטרדם.

במהלך אותו הביקור, התגוררתי אצל קרובת משפחה באמסטרדם ובינתיים טיילתי בעיר. תוך כדי שיטוט הגעתי למבנה מיוחד במינו (ראו התמונה מימין), מבנה שהיה ממוקם בסמוך ללב האזור המתוייר ביותר של אמסטרדם, ה״ניו-מרקט״.

מדובר במבנה עתיק, דמוי טירה קטנה, הנקרא בפי ההולנדים ״וואך״. בתוך אותו ה״וואך״ היה באותן שנים פאב, מסעדה, וקפה-אינטרנט (כן, היו פעם כאלה).

כיוון שהמקום מצא חן בעיני, חזרתי אליו כמה וכמה פעמים במהלך אותם ימים.


לאחר מספר ימים הוםעתי סוף סוף בפני וועדת הקבלה, בבית הספר הגבוה לאמנות ולעיצוב.

לאחר שהסתיים הראיון חזרתי בהתרגשות לאמסטרדם ונחפזתי ל״וואך״ על מנת לשלוח מייל לקולגות שלי בחברה ולספר להם על קבלתי למוסד המכובד.


רגעים בהם נצרבים זיכרונות אישיים ומקבלים משמעות

היו אלה שנים נטולות טלפונים ניידים. לרוב האנשים לא היה מחשב ביתי וכמובן לא היה להם דואר אלקטרוני פרטי. אני שכבר טעמתי את נפלאותיו של ה״אי-מייל״ בחברה בה עבדתי, פסעתי בהתרגשות לקפה האינטרנט ופתחתי, לראשונה בחיי, חשבון gmail, דואר אלקטרוני אישי. עבורי היה זה בהחלט רגע מרגש והיסטורי, שכן השפיע על מסלול חיי לשנים הבאות.


אז כך נחקק בזכרון רגע משמעותי הקשור למקום מסויים: הנה נפגשו להם בנקודת זמן ונקשרו בחבילה אחת: בית קפה, תחושת אופוריה מתוצאות ראיון קבלה, ריגוש על פתיחת דואר האלקטרוני ותחושה של הרפתקאה באוויר. כל אלו קיבעו בזכרוני את המקום הזה - את ה״וואך״, ונתנו לו משמעות. אולם משמעות זו עתידה הייתה להתנפץ באחת - והכל בגלל תמונה קטנה אחת.

חודשים ספורים אחרי שהתקבלתי ללימודים, חזרתי להולנד ללימודי תואר בתקשורת חזותית. באחד הימים נתקלתי בתמונה שזעזעה אותי עד עמקי נשמתי (למעלה משמאל).

ה״וואך״, אותו ה״וואך״. הכיכר, אותה כיכר, הכל נראה זהה, אפילו זווית הצילום.

אותו מקום, זמנים אחרים, זמנים בהם הולנד הייתה תחת הכיבוש הגרמני. גדר עברה בדיוק באותה הנקודה, סגרה את היהודים בגטו - אין יוצא ואין בא - עד ההשמדה המסיבית של הקהילה לקראת הסוף.


תשאלו כיצד מתקשר הסיפור לעניין זיכרונות ולכתיבת ביוגרפיות?


כאשר אני מראיין אדם, על מנת לכתוב עבורו ספר ביוגרפיה, אני משתדל שלא להשאיר את הזכרון, את הסיפור אותו סיפר לי כפי שהוא. אני תמיד מחפש את ההקשר הרחב, את הקונטקסט ששם את הסיפור האישי באור נכון יותר, עמוק יותר וגם מעניין יותר לקוראים.

סיפור האישי, או זיכרון אישי, הופך לחלק ממארג גדול יותר כאשר שמים אותו על הבמה הנכונה. דוגמה לכך תוכלו למצוא בפתיח לסיפור ״מבראשית״ אותו כתבתי. ממש באותן שנים בה צולמה תמונת מבנה ה״וואך״ באמסטרדם, תחום בגדר תיל, במקום אחר בעולם, בנקודה אחרת על הגלובוס, בעיר וואזן שבמרוקו, נתקל נער בשם שם טוב צרוייה, בקומנדקר גרמני מחיל החלוץ של הוורמאכט.

על היתקלות זו וגם על העיר בה התגורר, סיפר לי במסגרת הראיונות שעשיתי עמו. אז הנה מה שכתבתי בספרו הביוגרפי של שם טוב, ושימו לב כיצד לקחתי את ״תמונת הזכרון״ שלו, מראה הגרמני, תיאור העיר וכיצד הצמדתי אותה לתמונה אחרת, לתמונה ההיסטורית הרחבה יותר. כל זה כבר נתן לזכרון שלו עומק ורובד נוסף:


פתח‭ ‬דבר‭ - ‬וזאן‭ ‬מרוקו

השנה‭ ‬1942‭, ‬סתיו‭. ‬

קומנדקר‭ ‬צבאי‭ ‬נעצר‭ ‬מול‭ ‬הכניסה‭ ‬ל"מְלַאח‮"‬‭ ‬‮—‬‭ ‬הרובע‭ ‬היהודי‭ ‬של‭ ‬העיר‭ ‬וזאן‭ ‬בה‭ ‬נולדתי‭ ‬ובו‭ ‬התגוררה‭ ‬משפחתי‭.‬

מתוך‭ ‬הקומנדקר‭ ‬הזדקר‭ ‬קצין‭ ‬מחיל‭ ‬החלוץ‭ ‬הגרמני‭ ‬‮—‬‭ ‬שילב‭ ‬ידיו‭ ‬באדנות‭,‬ סקר‭ ‬ביהירות‭ ‬את‭ ‬הר‭ ‬בוהלל‭. ‬כאדון‭ ‬הארץ‭ ‬הביט‭ ‬על‭ ‬הנוף‭ ‬ועיניו‭ ‬שוטטו‭ ‬והשקיפו‭ ‬על‭ ‬רחובות‭ ‬הרובע‭ ‬ושְׁבִילָיו. ‬מבטו‭ ‬טיפס‭ ‬ועלה‭ ‬מעלה‭ ‬מעלה‭ ‬בהר, ‬בין‭ ‬בתי‭ ‬אבן‭ ‬קטנים‭ ‬ורחובות‭ ‬עפר‭ ‬לא‭ ‬סלולים. ‬עלה, ‬עד‭ ‬שנעצר‭ ‬במטעי‭ ‬הזיתים‭ ‬המעטרים‭ ‬את‭ ‬ראשו‭ ‬של‭ ‬בוהלל, ‬בבת‭ ‬עינם‭ ‬ופרנסתם‭ ‬של‭ ‬תושביה‭ ‬המוסלמים‭ ‬של‭ ‬העיר‭.‬

מאחורי‭ ‬גבו‭ ‬של‭ ‬הגרמני,‭ ‬בצלו‭ ‬של‭ ‬ההר‭ ‬ולמרגלותיו, ‬התפרסה‭ ‬לה‭ ‬העיר‭ ‬התחתית‭,‬ אירופה‭ ‬בזעיר‭ ‬אנפין‭ ‬‮—‬‭ ‬הרובע‭ ‬הצרפתי;‭ ‬בתי‭ ‬קפה‭ ,‬בוטיקים‭ ,‬עסקים‭ ,‬מספרות‭ ,‬חנויות‭ ‬ואנשים‭ ‬מחויטים‭ .‬ מעט‭ ‬רחוק‭ ‬יותר‭ ‬‮—‬‭ ‬מחנה‭ ‬צבאי‭ ‬צרפתי‭ ,‬שאיכלס‭ ‬חיילים‭ ,‬קצינים‭ ‬ובני‭ ‬משפחותיהם‭ .‬הצרפתים‭ ‬היו‭ ‬הכובשים‭ ‬במרוקו‭ ‬אך‭ ‬בה‭ ‬בעת‭ ‬כבושים‭ ‬בארצם‭ ‬שלהם‭ ,‬תחת‭ ‬המגף‭ ‬הגרמני‭ ‬ובני‭ ‬דמותו‭ ‬הצרפתי‭ ,‬ממשל‭ ‬וישי‭.‬

לאחר‭ ‬מספר‭ ‬דקות‭ ,‬ארוכות‭ ‬כנצח‭ ,‬הסתובב‭ ‬הקומנדקר‭ ,‬נסע‭ ‬משם‭ ‬ונעלם‭ ‬לבלי‭ ‬שוב. ‬

אני‭ ,‬שהייתי‭ ‬בדרכי‭ ‬לבית‭ ‬הוריי‭ ‬שברובע, ‬ראיתי‭ ‬לראשונה‭ ‬בחיי‭ ‬ולשמחתי‭ ‬גם‭ ‬בפעם‭ ‬האחרונה‭ ,‬קצין‭ ‬גרמני‭. ‬ מראה‭ ‬זה‭ ‬היה‭ ‬הסנונית‭ ‬הראשונה‭ ‬שבישרה‭ ‬על‭ ‬השתלשלות‭ ‬אירועים‭ ‬דרמטיים,‭ ‬שהביאו‭ ‬אל‭ ‬סיומו‭ ‬עידן‭ ‬בן‭ ‬מאות‭ ‬שנים‭,‬ בו‭ ‬חייתה‭ ‬במרוקו‭ ‬קהילה‭ ‬יהודית‭ ‬מפוארת‭ ‬ומשגשגת‭.‬


{מתוך ״מבראשית״ סיפור חייו של שם טוב צרויה}

אגב - בעקבות תמונת ה״וואך״ החלטתי לתעד בספר זכרון את קהילת יהדות אמסטרדם, באמצעות הארת מילים בשפה ההולנדית, שמקורן בעברית וביידיש.

אולם נושא זה כבר שייך למאמר אחר בבלוג שלי,את המאמר תוכלו לקרוא כאן.

  • רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר
  • Instagram Social Icon
נייד: 0544-999-474  | . מייל: info@rami-zins.co.il

רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר.  אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים

מעוניינים לקרוא מאמרים וכתבות בבלוג שלי?