על כלבים ואנשים

זכרונות וסיפורים על בעלי חיים בילדות

"בשבילי אינך אלא ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים. לכן, אני איני זקוק לך ואתה אינך זקוק לי. בשבילך אני רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים, אבל אם תאלף אותי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי אחד יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך אחד יחיד ומיוחד בעולם..."

דברי השועל (יונק למשפחת הכלביים) לנסיך הקטן, "הנסיך הקטן" אנטואן דה סנט-אכזופרי

בזיכרונותיי כילד ממלאים כלבים תפקיד משמעותי, והאמת, לעיתים לא פחות מאשר בני אדם. כיוון שחייו של כלב קצרים מאד יחסית לחייו של אדם, זכיתי שדרכי תצטלב עם שלושה כלבים שליוו את ילדותי ונערותי.

מהראשון אין לי אלא רגש אשמה. היה זה גור זאב, בשם חומי. כשהייתי בן כ-3 הרמתי אותו על זרועותי הקטנות, וכאשר נשך בשובבות את אצבעותיי נבהלתי ושמטתי אותו על הרצפה. צווחת כאב הנפילה שלו מלווה אותי עד היום.

ימים ספורים לאחר מכן נגנב חומי מאתנו וכל מה שנשאר לי היה זיכרון צווחתו.

שני הכלבים האחרים הופיעו בחיי בשלב הרבה יותר מאוחר. שניהם אומצו על ידי הורי מאגודת צער בעלי חיים.

חוויות הילדות נקשרו קשר בל ינתק עם שני כלבינו, האץ וטימי, שכיכבו בחיינו בתקופות שונות. חוויות של אהבה, דאגה ואף חרדה – למשל כאשר התגרה האץ, שהיה קטן ושעיר בכלב זאב אימתני, וכשהמפלצת הסתערה עליו (ובצדק אולי), קפץ עלי האץ על מנת שאושיע אותו ואני אחזתי בו ונמלטתי משם בחרדה, לא לפני שחטפתי נגיסות כואבות מהזאב.

לכלב השני, טימי, היה מראה גרוטסקי, מעט "ליצני". הוא היה כלב נמוך, צהוב, קירח וארוך, תוצר של כלבת תחש וכלב לברדור.

ללא כל כוונה רעה, גרם לי טימי ללא מעט מבוכות.

בימים ההם בהם עדיין היו ברחובות חנויות מכולת קטנות, ליווה אותי יום אחד הכלב למכולת השכונתית. בעמדנו בתור לתשלום אצל החנווני, הבחין פתאום טימי בזנבו של נקניק סלמי ענקי ש"הציץ" מחורי סל מרושת "של פעם", רכושה של אחת מעקרות הבית שעמדו בתור. ללא היסוס אחז טימי בשיניו בזנב הנקניק, ומשך אותו בכל כוחו. הוא שלף את הנקניק מבין חורי סל הקניות, דהר אל האופק ונעלם, כאביר ששחרר את אהובתו ממאורת הדרקון.

אני, רק בן 10, רציתי להיבלע באדמה. אני זוכר את המבטים המאשימים שהופנו אלי, ואת הקול שלי האומר בגמגום: "הוא... הוא לא שלי, הוא של השכנים".

גם לאבי היו זיכרונות מכלב מיוחד במינו. אבי נולד בפולין וניצל מציפורני הנאצים "בזכות" הרוסים שהגלו אותו לסיביר, לעבודות הקמת מסילת רכבת. אבא זכר כלב זאב גדול שעקב אחריו ונהג ללוותו ביערות. כלב זה, שעיניו היו כחולות ומבטו עמוק, הציל אותו יום אחד מהזאבים. אולי מאז אותו היום העריך אבא את ידידותם של כלבים יותר מידידותם של בני אדם.

מסתבר, כי לאנשים רבים יש זיכרונות הקשורים לכלבים. כך גם לציונה חצב מקיבוץ אלונים, שנולדה בשם איראן ועבורה כותב אני את ספרה הביוגרפי. בחלקו של הספר מתוארים חיי ילדותה באיספהאן שבאירן, שנים רבות לפני המהפכה החומיניסטית.

בבית ילדותה היה לה ידיד - כלב קטן ולבן בשם פמפוחי.

הינה קטע מסיפורה.

****

"כשמלאו לי שש שנים, רשמו אותי לבית הספר 'אליאנס' באיספהן. בית ספר זה היה שייך, כמו בתי הספר של ארגון 'אליאנס' בכל העולם, לארגון היהודי-צרפתי 'כל ישראל חברים', ושילב לימודים כלליים עם לימודי יהדות ואף מלאכות שונות, שהקנו לתלמידים אפשרות לפרנסה עתידית.

בבוקר, בדרך לבית הספר, היו מצטרפים אלי ארבעה: שלושת דודי, ילדיהם של סבתא פרנגי וסבא יקותיאל: מורד, טוראן ואיברהים. אלינו הצטרף גם כלבי האהוב פמפוחי, שכרכר מסביבי וקשקש בעליצות בזנבו. היה זה כלב די קטן, צבעו לבן מבהיק. כמה אהבתי אותו. הוא ליווה אותי בשמחה גלויה, ללא רצועה, לאורך 2-3 ק"מ. באמצע הדרך נהגתי לעצור ולפקוד עליו: "לך הביתה פמפוחי וחכה לי שם!", והוא סב על עקבותיו ורץ חזרה הביתה. אני ידעתי, כשאחזור מבית הספר, ימתין לי הכלב בכניסה לבית, כולו אושר ונפנופי זנב.

לפמפוחי היה גם תפקיד יוצא דופן. באותם ימים נהוג היה לטחון את הבשר באמצעות כתישה בעלי ומכתש. כלי כתישה זה היה גדול וכבד, לכן הונח, דרך קבע, באחד החדרים ואליו הביאו את הבשר לטחינה. כיוון שבמשך זמן מה נשאר הבשר בתוך הכלי, ללא השגחה, שמו עליו עין חתולי הבית המפונקים. ריח הבשר משך אותם כבמטה קסם, אך לא העזו להתקרב. פמפוחי נעמד דרך קבע, כזקיף במשמרתו, ליד מכתש הבשר ונתן בהם מבט מאיים. פמפוחי לעולם לא מעל באמון שנתנו בו ולא טעם בעצמו מהבשר.

עד היום מופיע פמפוחי מדי פעם בחלומותיי."

{מתוך ספרה הביוגרפיה (בתהליך) של ציונה חצב}