ספר אישי, שבין דפיו מסתתרים קולות, צלילים, ריחות וצבעים. ראיון עם אבי סְלוֹמַה, איש מיוחד במינו

ספרו של אבי סלומה, עריכה: רמי צינס

המראה הראשוני של אבי סְלוֹמַה, מטעה. הוא מתנייד על כיסא ממונע, דיבורו לא ברור, גם השמיעה, מה לעשות, לא איי איי איי - נכה שיתוק מוחין. אבל סְלוֹמַה הוא לוחם ומנהיג באופיו, העומד בראש עמותה הנאבקת למען זכויותיהם של הנכים. נשוי לשושנה ואב לשני ילדים בריאים ומוצלחים. לאחרונה הוציא סְלוֹמַה לאור ספר בשם: "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין", הצצה מלאת "צבע וריח", לחיים של אז, בשכונה המיתולוגית.

*

"... ישבו שם פועלים, בעלי בתים וקשיי-יום, שבת אחים גם יחד, סביב שולחנות עץ פשוטים, נקניקים תלויים על אונקלים, ברכת המזון על הקיר, דלפק גבוה וחלון למטבח. והשירות, לעילא ולעילא. ולא חשת בהבדל, כי כולם אכלו ובקולי קולות.

ומה בתפריט?

סלט וולדורף וחזרת, יויך מיט לוקשן, פרוסות עבות של לחם לבן, דג מלוח ובצל חמוץ, בלינצ'ס, קרטופלאך מיט רוייטב, אביסעלע צימעס, פולקס ולקינוח קומפוט תפוחי עץ מתוק. מחיר שווה לכל נפש — בעיקר נפש רעבה.

מי שביירך את אבותיו, אברהם, יצחק ויעקב, רבניו ונשותיו, זכה לראות את עצמו כאילו הוא הגיע לגן העדן ומעדניו.

והיו מגיעים ימי חמישי בשבוע והגיעו לפתח המסעדה קבצנים. בעליה של מסעדה זו היה רחמן בן רחמן ונתן בנדיבות ובהסתר, העיקר שכולם ראו ושמעו... "

{"קרטופלאך מיט רוייטב", מתוך הספר "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין", מאת אבי סלומה, עריכה: רמי צינס}

*

לפני כשנה קיבלתי הודעה קצרה בדואר האלקטרוני בזו הלשון: "האם תוכל לערוך את ספרי?"

זמן קצר לאחר מכן, החלו לזרום לתיבת הדואר האלקטרוני שלי, קבצי טקסט קצרים – סיפורים מתובלים בשירים, פרי עטו של אבי סלומה. אט-אט התגלו חלקי פסיפס זעירים, כמו אלו המרכיבים רצפות עתיקות המגלות טפח אחר טפח, תוך חפירות ארכיאולוגיות, תמונה מהעבר. התמונה שנתגלתה כאן, הייתה השכונה התל אביבית המיתולוגית 'פלורנטין', שהיום משנה פניה.

חלקים אלו לא סודרו לפי כרוניקה מוסדרת או קרבה גיאוגרפית, אך תוך כדי צירופם האחד לשני החלה התמונה לקרום עור וגידים - תמונת ילדות בשכונת פלורנטין. תיאור לא שכלתני, לא כזה המגיע מהראש כלפי מטה אלא תיאור מהקרביים, ממקור ראשון, פיזי, חושני, גשמי ורגשי - תיאור השכונה – מראות, קולות וריחות.

סְלוֹמַה לא היה תייר מזדמן בשכונה אלא חלק מהפסיפס האנושי, שהורכב מפועלים, מבעלי עסקים זעירים, כשרים ופחות כשרים, אנשים קשי יום, ניצולי שואה, בעלי הון מעטים, עדות שונות שריחות מאכליהן התערבבו להם בחלל האוויר וילדים, הרבה ילדים, שמילאו את רחובות השכונה.

סלומה, שנפגע משיתוק מוחין, התמודד מרגע לידתו במגבלות שהטילה עליו נכותו הפיזית; דווקא ההתמודדות הזו ושאפתנותו להיות "כמו כולם" ואולי אף יותר, דחפו אותו להיות נוכח בכל מקום. מעורבותו וסקרנותו חיברו אותו לאנשים, הובילו אותו לכל פינה בשכונה – לבתים, לחנויות, למפעלים הביתיים או התעשייתיים, והוא, כך התברר, התבונן בכל פרט בהשתאות, רשם ותיעד בזיכרונו.

כך נולדו סיפוריו המתובלים בהומור, לעיתים הומור עצמי, מעט ציניות וגעגועים לפשטות של אז, לסולידריות חברתית ולאידיאלים.

*

הקדמה זו כתבתי לספרו של סלומה, אותו גם היה לי הכבוד לערוך.

השבוע פגשתי את אבי סלומה בבית קפה ברמת גן לראיון קצר, עבור בלוג זה, במטרה להבין את הרקע לכתיבת הספר ובכלל, כיצד באה לידי ביטוי בכתיבה שלו העובדה, כי הוא לוקה בשיתוק מוחין.

אבי הופיע על כיסא הגלגלים הממונע שלו, שבלעדיו אינו יכול להתנייד.

לא קל להיות נכה שיתוק מוחין. תופעות שיתוק המוחין שונות מאד מאדם לאדם. אצל סלומה באה התופעה לידי ביטוי בדיבורו הלא ברור, בבעיות שמיעה ובמה שהחריף בשנים האחרונות, קשיי ניידות. הוא סובל מבעיות של שיווי משקל.

אך מראה העיניים מטעה. סלומה הוא אדם בעל תודעה של מנצח, הנחוש שלא להתמקד בקשיים אלא בפתרונות. אדם אינטליגנטי, יצירתי, בעל תודעה עצמית גבוהה ומעל הכל נדיב. כבר עשרים שנה הוא נלחם במסגרת מאבקים שונים, למען נכי שיתוק המוחין. לעיתים עומד מול אנשי שררה ושלטון, דמות מוכרת בוועדת הרווחה של הכנסת.

לפני כ-10 שנים הקים סלומה עמותה ללא רווח –עמותת "אנשי"ם" ועומד בראשה. עמותה זו דואגת לצרכיהם של נכי שיתוק המוחין.

עוד לפני שהספקתי לשאול אותו את שאלתי הראשונה – כבר פתח וסיפר:

תקשיב, בשבת האחרונה הוזמנתי למפגש מחזור של בית הספר 'דרויאנוב' מחזור ב', בו למדתי כמעט לפני 60 שנה. אחד מהתלמידים שלמדו אתי, אדם מבוגר בשם מוישל'ה, הגיע במיוחד מפאריס ואמר לי:

"אברהם אני רוצה להתנצל בפניך"

למה רצה להתנצל?

זה מה ששאלתי אותו. והוא ענה:

"על כך שבזמן שלמדנו בדרויאנוב, התעלמתי מההתנהגות של הילדים האכזריים אליך."

איך הגבת?

עניתי לו: "בזכותכם הגעתי לאן שהגעתי, בזכות זה שלא עטפתם אותי בצמר גפן ובזכות העובדה שלמדתי בבית ספר רגיל ולא של מוגבלים, התחשלתי והוכנתי לקראת החיים האלה".

התכוונת לזה?

באמת התכוונתי לזה. תאר לך שהייתי בחינוך המיוחד, עטוף בצמר גפן ואחר כך הייתי יוצא לג'ונגל הזה. אמנם אכלתי קש אבל הרווחתי בגדול.

עכשיו אתה אומר את זה אבי – אבל אז, כילד הרגשת אחרת?

אז, כשילדים ניסו להתעלל בי, אמרתי לעצמי – אני כבר אראה להם. כילד בכיתה ה', בגלל צורת ההליכה המוזרה שלי, שגרמה לשחיקתן של הסוליות, התקינו לי על הסוליות, ברזלים, על מנת שלא אהרוס את הנעליים. אחד מבריוני כיתה ח', ילד מגודל, נהג לגשת אלי, ללחוץ על מצחי עם אצבעו, על מנת להשפיל ולהרגיז אותי. באחת הפעמים, כאשר התעלל בי כמנהגו בפעם המי יודע כמה, לא יכולתי יותר להתאפק ובעטתי בו. בגלל הברזל שהיה מחובר לסוליה, הוא חטף את המכה בעוצמה אדירה ורגלו נשברה. הייתה זו הפעם האחרונה שהעז להתקרב אלי.

הסיפורים בספר שלך לא קשורים לנכות שלך באופן ישיר, אלא לסיפורי פלורנטין. מתי התבשל אצלך הרעיון להוציא ספר על השכונה המיתולוגית?

בשנים האחרונות חלה אצלי התדרדרות בריאותית, היו לי סחרחורות, איבדתי שיווי משקל, לא יכולתי ללכת בלי תמיכה. בעיות שיווי המשקל שלי מלוות אותי עד היום. אבל מה שקורה לי בד"כ בעת משבר, הוא שאני מתחיל לחשוב, איך אני יוצא מזה? לא רציתי להתמקד בקושי, ומתוך הרצון למצוא איזה פתרון שיעסיק אותי, גיליתי את הפייסבוק ואת הכתיבה. בקיץ 2016 הגעתי לקבוצה בפייסבוק, שקראה לעצמה: "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין", בה פרסמו מזיכרונותיהם, אנשים שונים, ילידי השכונה.

אני אמרתי לעצמי: רגע, הרי גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין והתחלתי לכתוב סיפורים נוסטלגיים מהשכונה בשנות ה-60 וה-70. פשוט התחלתי לכתוב והמון.

איך התבשל הרעיון להוציא ספר?

בשלב מסוים, בגלל מצבי, אושפזתי בבית החולים. שם כמובן לא יכולתי לכתוב, אבל אז הרגשתי ממש רעב לכתיבה, שהתפרץ אחרי שחזרתי הביתה. אחרי האשפוז עוד הייתי עסוק במאבק ממושך לקבל כיסא ממונע, במקום הקלנועית, בה השתמשתי עד אותו הרגע. בסופו של דבר ואחרי מאבק של שנה, קיבלתי. היום אני לא מסוגל לצאת מהבית בלעדי הכיסא הזה. אבל בינתיים, הייתי כלוא בבית, החופש היחיד ממנו נהניתי היה החופש לכתוב, ואכן כתבתי יותר מ-100 סיפורים קצרים שאת רובם העליתי לפייסבוק.

ילדותך הייתה רצופה קשיים, מלבד המצב הכלכלי, גם הנכות. איך השפיעה עליך הכתיבה והעיסוק בעבר הלא פשוט?

הכתיבה והעלאת העבר עשו לי טוב.

אמנם אפילו בגיל מעט מבוגר יותר היו אנשים שהתייחסו אלי כאל אדם נחות מאחרים, רק בגלל המוגבלות הפיזית. אני זוכר למשל את אותו הרגע בו הלכתי להסתפר אצל אותו טיפוס - אלטר הספר. שילמתי לו כמו כל אחד מהלקוחות שלו, אלא מה, לא היו אז לקוחות במספרה, היא הייתה ריקה כשנכנסתי. הספר החל במלאכת התספורת, ואז נכנס לקוח, הספר דרש ממני לפנות את הכיסא ולאפשר לברנש, שזה עתה נכנס, להתיישב במקומי, התווכחתי, לא עזר כלום. מעולם לא חזרתי אליו.

אבל בכל מה שנוגע להתנהגות הילדים, חבריי, אין לי בעיה עם העבר. תראה, כשאני נפגש עם החברה של אז, למרות שהציקו לי, אני חושב שהם היו סך הכל ילדים טובים אבל לא היו להם כלים להתמודד עם החריג. אני חושב שאם הייתי ילד רגיל, גם אני הייתי בין המציקים לחריגים. כאשר אנשים מתבגרים, הם מתחילים להסתיר את מה שחושבים מחד. הופכים לשיפוטיים יותר. אצל ילדים - כל מה שהם חושבים, חקוק להם על המצח.

אתה אז מסוגל לראות את הדבשת שלך?

ועוד איזה דבשת. אגב היכולת שלי לראות את עצמי, על מוגבלותי האנושיות, ללא קשר לנכות שלי, נובעת לא מזה שאני כזה חכם, פשוט עם הגיל מגיעות גם תובנות, לגבי עצמי ולגבי אנשים באופן כללי.

אני אומר לך משהו שיפתיע אותך - אם הייתי צריך לחיות פעם נוספת, כנכה שיתוק מוחין, הייתי בוחר לעבור את אותו המסלול בדיוק - אדם חריג בסביבה רגילה. נכון התאכזבתי, היה לי קשה אבל ידעתי לצאת מזה וזה חישל אותי.

בספר שלך אתה מביע געגועים לעבר, מה יש שם שאין כאן?

אני אדם נוסטלגי. מתגעגע ליכולות שלי אז. רקדתי, אהבתי, רכבתי על אופניים ולא היה לי רע. יתכן שאדם בריא היה מתרכז בקשיים, בנפילות. אותי הקשיים הרימו.

יש איזו סצנה בספר, בה אתה מתאר את בית החרושת "מגדן" לייצור וופלים. ואת מפעל "בייגל את בייגל". מה שהפליא אותי הייתה העובדה שרותקת לא לוופלים, אלא לתהליכי הייצור; היית מרותק למשטחי הוופל, למכונות, לגיליוטינה שחתכה את המשטחים. במקרים אחרים אתה גם יורד לפרטים כמו, גדלים של חלקים, בסנטימטר או אינצ'ים. מהיכן זה נובע?

למשפחתי היה עסק משפחתי, פחחות. מגיל 10, בחופשות כבר עבדתי בעסק. הייתה לי טביעת עין, אני עדיין יכול להעריך ללא מכשירים, מה אורכם ורוחבם של חפצים. אהבתי תהליכי ייצור, הייתי סקרן. למשל בבית החרושת לוופלים, כשהחברים התבוננו בעיקר בממתק היוצא בסוף המסלול, אני עקבתי אחרי חומרי הגלם במסלולם, זה סקרן אותי.

אתה משתמש הרבה בהומור – למשל בתיאור המפורט של אכילת החמין בשבת

ההומור שלי הוא ציני, שחור. אני לא אוהב את ההומור שלי, מהומור כזה לא מתגלגלים מצחוק. הייתי שמח אם ההומור שלי היה אחר, אם היה באמת משעשע.

כתבת על מספר דמויות טרגיות, עלובי החיים, כאלו שקיבלו כינויים מיוחדים בשכונה: "אבו אוזן", "אליקו דיו", "טוטא", "דיווה"... דמויות עצובות וחסרות תקווה. האם אתה נמשך למדוכאים?

הרגשתי הזדהות כאדם. אולי בגלל החריגות שלי, שמתי לב לצרותיהם של אחרים. למשל "אליקו דיו", העגלון, בשכונה ממש התעללו בו, אבל אני מעולם, מעולם, לא השתתפתי ב"חגיגות האלה".

מתי תכתוב את הספר הבא

אולי תתן לי רעיון על מה לכתוב – אולי אזרום אתו? פלורנטין הצליחה לעשות לי את זה ולתת לי השראה.

*

הנכות של אבי היא לא נושא הספר שלו, היא נמצאת ברקע הדברים ב-סַאבְּטֵקְסְט. אבל לקראת סוף הספר מופיע גם שיר שכתב, שם מביע באופן ישיר יותר את נכותו.

*

יֶלֶד קָטָן הָיִיתִי, יֶלֶד חַיְּיכָן,

מוֹעֵד וְקָם, הָיִיתִי יֶלֶד עַקְשָׁן.

לִקְרֹא בָּעִתּוֹן, רָצִיתִי לָדַעַת הָמוֹן,

בַּסְּפָרִים לָעוּף עַל כְּנָפִי הַדִּמְיוֹן.

רירי נִפְלַט עִם כָּל חִיּוּךְ עָקֹם.

עַל סוּס נַדְנֵדָה הָיִיתִי כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם.

רָצִיתִי לְעוּף קַל כְּנָפַיִם, לִהְיוֹת כְּעוֹף,

וְאֶת מִשְׁקָפַי רָצִיתִי לִשְׂרוֹף.

זֶה הָיָה עוֹלָמִי, זֹאת הָיְיתָה דַּרְכִּי,

יֶלֶד סִי. פִּי.

"תֹּאכַל בְּשֶּׁקֶט, הַשְּׁכֵנִים שׁוֹמְעִים".

"נַגֵב אֶת הַסַּנְטֵר, כּוּלָּם רוֹאִים".

"תֵּלֵךְ יָשָׁר", "תָּרִים אֶת הָרֶגֶל",

"תִּכְתּוֹב יָפֶה", צַיֵּיר כָּאן דֶּגֶל".

"אַל תַּרְטִיב, תִּהְיֶה יֶלֶד גָּדוֹל",

"זוז הַצִּידָּה, אַתָּה מְקַלְקֵל הַכּוֹל".

"דַּי סוּכָּר, אַתָּה מַסְפִּיק מָתוֹק",

"תַּחְזִיר בְּחֲזָרָה וְאַל תִּשְׁתּוֹק".

זֶה הָיָה עוֹלָמִי, זֹאת הָיְיתָה דַּרְכִּי,

יֶלֶד סי פִּי.

גִּמְגַּמְתִּי בַּעיצוּרים, חִיפַּשְׂתִּי דְּרָכִים,

רָצִיתִי לְהַגִּיד מִשְׁפָּטִים אֲרוּכִּים.

בַּטִּיּוּלִים בַּפַּרְדֵּסִים הָיוּ אוֹתִי שׁוֹאֲלִים,

אִם אֲנִי מְפַחֵד מפדאיון וְשׁוּעָלִים.

עַל קוּפְסָאוֹת פַּח מַכֶּה הָיִיתִי עִם מַקְלוֹת,

לְגָרֵשׁ פְּחָדִים, שֵׁדִים וּקְלָלוֹת.

עִם נַעֲלַיִים גְּבוֹהוֹת וּבַרְזְלִּים בַּסּוּלְיוֹת,

בָּעַטְתִּי בְּכָל מִתְּנַכֵּל, אוֹ שֶׁעָשׂוּי לִהְיוֹת.

זֶה הָיָה עוֹלָמִי, זֹאת הָיְיתָה דַּרְכִּי,

נַעַר סי פִּי.

בָּגַרְתִּי קִמְעָה, הֶחֱלַפְתִּי קִידּוֹמֶת,

לַמּוֹעֲדוֹן לֹא קיבְּלוּני, הִבַּעְתִּי תַרְעוֹמֶת.

נַעֲרָה לֹא רָצְתָה לְהִצְטָרֵף אֵלַי לָרִיקּוּד,

לֹא רָצְתָה לְחַבְּקֵנִי מָצְאָה לָהּ תֵּירוּץ.

לָמַדְתִּי לָרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִים וְיָצָאתִי לַדֶּרֶךְ,

לְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים שֶׁיַּכִּירוּ בִּי כְּעֵרֶךְ.

מְעֶבֶר לִגְבָעוֹת, הָרִים וַעֲצֵי הָאוֹרֶן,

שָׂרַטְתִּי לֵב בְּכוֹחַ עִם הַצִּיפּוֹרֶן.

זֶה הָיָה עוֹלָמִי, זֹאת הָיְיתָה דַּרְכִּי,

גֶּבֶר סי. פִּי.

עַתָּה בְּגִילִי הַמּוּפְלָג,

עֲדַיִין לֹא הַכֹּל מוּשְׁלָם.

מִתְבּוֹנֵן אֲנִי בַּשִׁינּוּי הַדַּק,

בְּקַבָּלָתִי אֶת הָעוֹלָם.

נוֹטֵל חֶלֶק בִּבְנִיַּית קְהִילָּה,

הַמְּקַבֶּלֶת אוֹתִי כְּאֶחָד מְשָׁלָהּ.

כָּל שֶׁבִּקַשְׁתִי לְהַגְשִׁים חֲלוֹם,

לִהְיוֹת שָׁוֶוה, לִחְיוֹת עִם נְכוּתִי בְּשָּׁלוֹם.

לְהַעֲנִיק עֶזְרָה וּמֵידַע, לָתֵת כָּתֵף,

לְהַרְגִּישׁ שָׁוֶוה, זֶה כֵּיף.

זֶה הָיָה עוֹלָמִי, זֹאת הָיְיתָה דַּרְכִּי,

אָדָם נָכֶה סִי פִּי.

עַתָּה, אַתֶּם יְדִידַי ורֵעַיי

מַקְשִׁיבִים לְסִיפּוּרַי

אַתֶּן עַלְמוֹת נִפְלָאוֹת וּמוּשְׁלָמוֹת

וְאַתֶּם הַגְּבָרִים תַּהַפְכוּ עוֹלָמוֹת

אַתֶּם הֶעָתִיד שֶׁיִּהְיֶה לְכוּלָּנוּ טוֹב

מַגִּיעַ לָנוּ וְהִגִּיעָה הָעֵת סופסוף...

***

לרכישה ישירה של הספר "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין" – ניתן לפנות לאבי סלומה, דרך עמוד הפייסבוק שלו.

https://www.facebook.com/profile.php?id=100009158589534

אבי סלומה בביתו ברמת גן

מעניק את הספר לרון חולדאי, ראש עירית תל אביב