• רמי צינס

"ספרי לי אמא..." ביוגרפיה של אם ובת

עודכן ב: 29 דצמ 2018


קשר מיוחד נרקם בינינו, ברית שנוצרה ושחיברה אותנו בחוטים בלתי נראים אך חזקים, חוטים שהותכו ונוצרו מרגע לידתי, לתוך עולם השרוי בכאוס, באי ודאות ובאימה מוחלטת."

בקיץ האחרון סיימתי תהליך כתיבה של ספר ביוגרפיה, אותו כתבתי עבור דינה סולובי.

דינה היא גמלאית. בעבר מורה מחנכת לכיתות ג'-ה' בבית הספר א.ד. גורדון ת"א ובהמשך הקריירה שלה הייתה רשמת רפואית בבית החולים "שיבא, תל השומר". נשואה לישראל סולובי, גמלאי, מהנדס טיס בחברת "אלעל". מתגוררים ברמת גן.


ספרה של דינה: "ספרי לי אמא...", נפתח במילים הבאות:

"לפני שנה, כאשר מלאו לי 75 וחצי שנים, נפרדתי מאמי, בלומה וילנר. היא נפטרה בחודש נובמבר, שנת 2016. בת 97 הייתה במותה.

לא כל אחת זוכה לכך שעד גיל 75 וחצי תהיה לה אמא. אני זכיתי, אך עובדה זו לא הקלה עלי את הפרידה ממנה, אשר הייתה קשה מאד עבורי.

קשר מיוחד נרקם בינינו, ברית שנוצרה ושחיברה אותנו בחוטים בלתי נראים אך חזקים, חוטים שהותכו ונוצרו מרגע לידתי, לתוך עולם השרוי בכאוס, באי ודאות ובאימה מוחלטת."


*

דינה נולדה בעיר לבוב בחודש יוני, שנת 1941, לעולם שאינו ראוי להולדתם של ילדים — לתוך לועהּ של מלחמת העולם השנייה. מרגע היוולדה הייתה הפעוטה במנוסה ובמסתור, מוגנת עד כמה שניתן היה, תחת כנפיהם השבירות, אך הנחושות, של אִמהּ בלומה, אביה יעקב, סבתהּ מירל'ה וסבהּ הילל.

בקיץ 2017, סיפרה לי דינה את סיפורה, המשולב בסיפורה של אִמהּ. במהלך המפגשים שערכנו, האזנתי, ראיינתי, הקלטתי וכתבתי את סיפורה וכך נולד הספר: "ספרי לי אמא...", המגולל את סיפור ההישרדות של דינה, הוריה, דודה וסבהּ הילל.

בין הדמויות המוזכרות בספר גם אנשים מופלאים, שאינם בני משפחה — שני איכרים פולנים, שהוכרו כחסידי אומות העולם.

סיפור זה, של גבורה והקרבה, מבוסס על הסיפורים ששמעה דינה סולובֵי לבית וילנר ישירות מאִמהּ ועל העדויות המפורטות שנתנה האם, בלומה וילנר, ל'יד ושם'.


***

דינה אינה ניצולת שואה טיפוסית.

ראשית היא צעירה מרוב ניצולי השואה. שנית היא נראית צעירה באופן משמעותי מגילה הביולוגי והכי מעניין – חזותה החייכנית והאופטימית, אינה מסגירה את 4 השנים הראשונות בחייה, ושנים אלו, שנים מעצבות בחייו של כל ילד, היו קשות מנשוא.

בחזית ספרהּ של דינה, צילום משנת 1945 — אישה צעירה וילדה קטנה. (ראו כאן למטה), דינה ואמא שלה בלומה וילנר לבית רץ. הילדה כולה אושר, והאֵם — מתבוננת באופטימיות לעבר אופק לא ידוע. אין, ולו רמז קל שבקלים, המעיד על שהתרחש רק מספר חודשים קודם לכן.

עשרים ואחת שנים אחרי שצולמה התמונה, הקליד נציג 'יד ושם', כשעיניו דומעות, את עדותה של בלומה וילנר לבית רץ. כרוניקה של אירועים ותאריכים, שהמשותף ביניהם הוא הגבול הדק שבין המוות לתקווה, העובר כחוט השני, לאורכו של הסיפור.

בספר יש גם תיאור, מפיה של דינה, על הרקע ההיסטורי שקדם לתלאות שעברה עם משפחתה:


"כשהייתי בת שלושה שבועות בלבד, ב-22 ליוני 1941, תקפו הגרמנים את בני בריתם עד לאותו הרגע, הרוסים, ופתחו נגדם במתקפה כוללת ופלישה לשטחיהם, פלישה זו ידועה בשם: 'מבצע ברברוסה'... מחוז לבוב נכבש כבר בתחילת המערכה על ידי הגרמנים, אנחנו ושאר יהודי המחוז שילמנו את המחיר.

עם כניסת הצוררים החלה הסתה איומה. חלק מהאוקראינים, בעיקר הלאומניים שבהם, ראו ביהודים משתפי פעולה עם הסובייטים, אוקראינים אלו איבדו, בעידוד הגרמנים, כל צלם של אנושיות והפכו לציידי אדם אכזריים. לצדם של ה–'איינזצגרופן', יחידות חיסול ורצח, שנעו לצד הצבא הגרמני, היו אוקראינים וגרמנים עוברים מבית לבית, מאתרים יהודים. מתעללים, אונסים ורוצחים."



בספר מתואר מסע ציד אדם זה, כיריית הפתיחה במסע הישרדות ארוך ומְסוּיָּט, שנמשך עד לסיומה של המלחמה. את המסע שרדו רק חלק מבני המשפחה, דינה, אמה בלומה, אביה יעקוב, דודהּ מונייק וסבה הילל. סבתהּ מירל'ה, אמה של בלומה, שבזכותה ניצלו, הקריבה את חייה ונרצחה ברחוב "ירוזלמסקה" שברובע היהודי של קרקוב.


נפגשתי עם דינה שנה אחרי כתיבת הספר. הייתה זו הזדמנות, בפרספקטיבה של הזמן שחלף, להרהר במספר שאלות מעניינות שנגעו לספרה וגם לשוחח על משמעות התהליך כתיבת הספר עבורה.

נפגשנו בבית קפה "פורת" ברמת גן (אגב בדיוק שם נהגנו להיפגש לצורך הראיונות לכתיבת הספר).


לפניכם הריאיון שערכתי עם עמה:


במהלך שנות הבריחה, חוותה אמך את רציחתה של אמהּ, מירל'ה לבית רץ, שהצילה את כל המשפחה. בנוסף איבדה שלושה מארבעת אחיה, חוותה אובדנם של קרובי משפחה רחוקים יותר, רעב נורא, פחד, קור וייסורים נפשיים וגופניים. אני מתבונן בצילום הכריכה שבחרנו, שבעיני הוא סוג של חידה. אני מסתכל בפליאה על הפורטרט הזה, של אמך ושלך. שצולם קצר כה קצר אחרי המלחמה. מהפנים הניבטות מהצילום, אין זכר למה שעברתן. דינה, איך את מסבירה את זה?


התמונה צולמה באמת זמן קצר לאחר שהסתיימה המלחמה. תראה, אמא הייתה אישה חזקה מאוד. היא באמת הסתכלה לעתיד וכנראה רצתה לשים את כל הזוועות מאחור. אולי ברגע שהסיוט הסתיים יכלה להוקיר את החיים החדשים. זה גם בא לידי ביטוי בפסקה האחרונה המסיימת את הספר, הציטוט שסיים את עדותה ביד ושם, בו היא העידה על הקשיים במדינת ישראל, על מלחמות ועבודה קשה, אולם הביעה את שביעות רצונה:

"אנחנו מאושרים שאנחנו כאן. הנדודים שלנו הגיעו לקיצם..."

אחרי כל מה שעברה, אחרי שהשקיע שנים בהישרדות, היא ידעה להעריך את החיים, והאתגרים נראו לה כנראה זניחים לעומת מה שחוותה.

אני כילדה ידעתי רק מחסור ורעב. יתכן שכושר ההישרדות האנושי חזק, עבורי היה זה המצב הרגיל. אז בשלב הזה כבר היינו במקום אחר, הרבה יותר טוב.


מתי הרגשת צורך להוציא לאור ספר?


כיוון שעברנו כל כך הרבה במלחמה, אמרו לי תמיד מכרים, שאני חייבת להוציא ספר. חודש אחרי פטירתה של אמא, אולי גם על מנת למלא את הריק שנוצר, החלטתי לקדם את זה. דווקא נכדיי אמרו שסבתא הייתה בוודאי שמחה לקבל ספר כזה. מבחינה זו, אם הייתי עושה זאת מוקדם יותר, הייתה אמא שמחה לראות את הספר.

למזלי היה לאמא שלי זיכרון פנומנאלי, היא זכרה הכל. על בסיס זיכרונותיה, מה שסיפרה לי ועל סמך העדות שלה ליד ושם בשנות ה-60, היו לנו את החומרים לכתיבתו של הספר.


חודש אחרי שנולדת דינה, פלשו הגרמנים לאזור בפולניה, בו התגוררה משפחתכם, לבוב. את ארבע שנותיך הראשונות העברת בגיהינום עלי אדמות, במנוסה ברעב? השנים הראשונות בחייו של כל ילד הן הרי שנים מעצבות. איך את מסבירה את זה, שלא רואים עליך את מה שעברת? את הרי אדם כל כך אופטימי, חיובי, שמח. האם זה עניין של בחירה מודעת?


זה די מורכב ומוזר. מצד אחד אינני נושאת עלי כעסים על הפולנים, אותי ואת הורי הצילו פולנים והאיכר, הגוי הפולני שהסתיר אותי, דאג לי כמו אבא ביולוגי, אפילו לאחר שנגמר רכושם של הורי ולא יכלו לתת לו יותר מאום. לכן אני לא אומר מילה רעה עליהם.

חזרתי לפני שבוע מטיול מאורגן לפולין. כולם מסביבי אמרו שוב ושוב עד כמה הפולנים אנטישמים. בוודאי שאני מודעת לקיומה של האנטישמיות ול"חוק הפולני", באמצעותו הם מנסים להסיר מעצמם את האחריות לפשעים שגם הם ביצעו, אבל להשקפתי גם הם היו גם קורבנות של הגרמנים. בגלל פולנים אני חיה היום - אין לי שנאה אליהם.

אומר לך עוד משהו לא פופולרי לומר, המקום הראשון בו חשתי ילדות וחופש, היה בגרמניה שאחרי המלחמה, ועוד במינכן, ערש הנאציזם, לשם הגענו כפליטים.

בגֶּרְמַנְיָה זו הרגשתי לראשונה בחיי טעם של ילדות: משפחה אמתית, אבא ואמא שנמצאים שם כל הזמן, מזון, צעצועים, לראשונה חוויה של טיול, ולא כזה לצורך בריחה, בלילות חשוכים ברכבות מאיימות.


בספר ישנה פסקה המתארת את תחושתי בגרמניה:

"אח, איזו תחושת חופש הייתה זו. רצתי ביערות, לצדי לָלָה כלבתי האהובה. וביער שפע של אוצרות — פירות יער, דובדבנים ותותי עץ. ב"פוקינג" גם פגשתי שתי ילדות יהודיות, בנות גילי, שהפכו ל"חברות הקיץ" הקבועות שלי. ברבות הימים יהגרו שתיהן עם הוריהן, האחת לקנדה הרחוקה והשנייה לישראל."


אני רמי לא נושאת כעסים ושנאות.

מצד שני ישנם דברים שיתכן שקשורים למה שעברנו.

כשהיינו פליטים בגרמניה, אני זוכרת ששאלתי את אמא בשנים הראשונות בחשש, "אמא, היום לא יהיה לילה"? פחדתי מהלילה כנראה וגם רציתי שיהיה כמה שיותר אור יום, רציתי לשחק עוד ועוד, אולי כפיצוי על שנות המחבוא והחושך.

כל חייה לא אהבה אמא שלי נסיעות וכך גם אני. אני גם זוכרת שממש לא רציתי שהילדים ייסעו לטיולים שנתיים, וכל אירוע חדשותי שנגע לתאונות בטיולים, רק העצים את חששותיי. אני מאד אוהבת שגרה, את הבית. אינני אוהבת רעשים ואור חזק. עם הגיל אני סובלת יותר מרעש, אור והמולה. השגרה והבית מעוררים בי תחושת בטחון.

ביום השואה האחרון הקשבתי לראיון עם פסיכולוגית המטפלת בניצולי שואה. היא אמרה שרבים מהם לא אוהבים טיולים. כך שכנראה שהכל בסדר אתי וזה לא משהו חריג.


כילדה קטנה, פיתחת כנראה איזה מנגנון הישרדות, איזו "חוכמת רחוב", שהוזכרה בספר?


בתקופה זו, ממש בסמוך לסוף המלחמה, הסתתרנו אני, הורי, דודי וסבי אצל האיכר פליקס זונקביץ בכפר ווזדוב הפולני. אני גרתי בביתו ושאר המשפחה בעלית הגג.

פעם השליכו לי הורי מעליית הגג, פרוסת לחם. פליקס זונקביץ היה נורא מודאג. "מה יקרה אם מישהו ישאל את הילדה, מהיכן קיבלה הפרוסה?" הרי בכפר הסתובבו גם שטינקרים ולעיתים גרמנים.

הוא ניגש אלי ובחן אותי בשאלה: "היכן קיבלת את הפרוסה?" אני כנראה הרגשתי שאסור לי לומר את האמת.

אמא סיפרה בעדותה ליד ושם שהאיכר סיפר לה בגאווה, שאני עניתי תשובה מצויינת, אמרתי שקיבלתי הפרוסה מצוענייה שעברה במקום. בימים ההם אכן הסתובבו והסתתרו גם לא מעט צוענים בכפרים. כבר אז ידעתי באופן אינטואיטיבי, שצריך לשקול מילים בקפידה ושמילה לא נכונה, עלולה להסתיים בתוצאות קשות.


רוב סיפורך מתבסס למעשה על הסיפורים שספרה לך אמא ועל העדויות המפורטות שמסרה לאנשי "יד ושם" שרשמו בפרטי פרטים ותיעדו. מחייך בפולין לא זכרת כלום, לעומת זאת, מהרגע בו הסתיימה המלחמה והיגרתם כפליטים למינכן - מרגע זה זכרת הכל ובפרטי פרטים.

איך את מסבירה את זה?

אני גם שואלת את עצמי האם הייתה זו הדחקה.

תיראה חיינו לא היו חיים, כל הזמן בריחה, כל הזמן רעב. מה שמזכיר לי שבביקור שלי בפולין החודש, הופתעתי לגלות שהבנתי שיחות בפולנית, בין המדריך והנהג של הטיול וגם בשיחות רחוב ששמעתי. זה הפתיע אותי, כיוון שבבית, לא דיברו אתי הורי בפלונית, רק ביידיש או בעברית. אולי הזכרון שלי מאותן שנים, בהן חסיתי בביתו של האיכר זונקביץ, התעורר פתאום.


אחד המאפיינים של חלק מסיפורי השואה, הנוגעים בילדים, הוא המעבר שחוו הילדים, מהורים ביולוגים לאנשים זרים שהצילו ואמצו אותם ואז, אם התמזל מזלם כמובן, הם חזרו לזרועות הוריהם?

איך הייתה החוויה הזו במקרה שלך?


האיכר הפולני שהציל אותי, פליקס זונקביץ, התייחס אלי כמו אבא. אשתו פחות. אמא, שהתחבאה עם אבא וסבא, באסם סמוך באותו הכפר, נהגה להתגנב בלילה, בחשיכה, לביתו ולהרדים אותי. כך שאחת למספר ימים הייתה לי אמא אמתית שהרדימה אותי. היא כן סיפרה וזה מוזכר בספר שלי, שלילה אחד חשה, באופן בלתי מוסבר, שאני חולה והתגנבה שוב לביתו של האיכר. הפעם, כיוון שבאמת לא חשתי בטוב, לא נרדמתי כל כך מהר. כשפנתה ללכת פרצתי בבכי. אמא נקרעה מצער והבינה, שבשאר הפעמים בהן ביקרה אותי, נרדמתי לפני שעזבה. הפעם הייתי מודעת לבריחתה וידעתי שעוד רגע תיעלם. היה זה כנראה טראומטי לשתינו. בכל אופן היא סיפרה לי שבתקופה הראשונה שאחרי המלחמה, כל פעם שעברנו ליד כנסיה, נהגתי למשוך אותה פנימה. כנראה שההרגל, החיים כילדה במסווה של נוצרייה, אצל משפחת האיכר וההליכה לכנסיה, עשו את שלהן. קשה לי לענות באופן ברור על כך כיוון שאין לי זכרונות משלי מתקופת המלחמה – הכל שמעתי מפיה של אמא.

*

"סבא הילל נפטר במרס, שנת 1956. סמוך למועד מותו ביקש סבא שיקראו לי. הוא רצה שרק אני אעמוד לצִדו. סבא היה קשור אלי מאד בגלל ההיסטוריה המשותפת שלנו בשנות המלחמה והשואה. הוא נפטר עוד באותו היום. עבורי היה מותו טראומה קשה. רצתי החוצה, בוכה בכי תמרורים. שכנה שהבחינה בי החלה לרוץ אחרי בניסיון לנחם אותי — אך לשווא."

כאשר התגוררת כבר בארץ, סבא שלך, אבא של אבא, ממש בסמוך למותו, בשנת 1956, ביקש לראות אותך. הוא לא רצה לראות אף אחד מלבדך. האם תוכלי לספר על הנסיבות?

אח, כמה אהבתי את סבא שלי. אחת הסיבות לכך, שפולנים סייעו לנו, הייתה קשורה בכך, שסבא, לפני המלחמה, היה בעל משק גדול בכפר והעסיק במשק שלו פולנים מקומיים, אליהם התייחס בהגינות רבה. את זה הם לא שכחו לו.

סבא היה אדם דתי וערכי, שאפילו בתקופות הכי אפלות שמר על צלם אנוש ועל יושרו. בספר מתואר, כיצד פולני נצלן, בכפר סמוך, סירב להחזיר לאבי חפצים, שאבא הפקיד אצלו זמן מה לפני כן, ושהוסתרו היכן שהוא במרתפו של הפולני. הפולני שיקר וטען כי אבא מעולם לא השאיר אצלו חפצים. בלית בְּרִירָה היה צריך אבא, באיומי אקדח, להוציא מביתו של הפולני, מספר חפצים אחרים בעזרתם יכל לשלם עבור הסתרתי לתקופה נוספת.

כשחזר אבא למקום המסתור באסם הכפר, היה סבא הילל מזועזע מהעובדה שאבא לקח מהאיכר חפצים, שלא היו שייכים לו. הוא סבר שיש להחזירם מיד לאיכר. אלמלא שכנע אותו אבא, כי אין בידינו כל ברירה, בלי החפצים לא ניתן יהיה לשלם לאיכר שהסתיר אותי. היו החפצים חוזרים לבעליהם השקרן.

היינו מאד קשורים, סבא ואני, כיוון שבתקופה בה הסתתרתי אצל האיכר הפולני, סבי הילל וילנר, שהה כל אותה תקופה ממש באסם הסמוך. במרחק קצר מאד ממני. במשך תקופה כל כך ארוכה, היו הוא והורי עסוקים בעיקר בשאלת הישרדותי ועשו הכל על מנת לספק לאיכר ולמשפחתו, מזון וביגוד. אני מניחה שחלק מהקשר הזה בין סבא לביני, נבע מתחושת שיתוף הגורל שלנו. בתום המלחמה עלה סבא לארץ מייד ורצה לקחת אותי אתו. אמא לא הסכימה בשום אופן להיפרד ממני. לי היה קשה להיפרד מסבא.

שנים מאוחר יותר, לפני שנפטר, לא רצה לראות אף אחד, ביקש לראות אותי. אני הייתי הדמות האחרונה שראה בחייו.


לזיתים ירוקים יש משמעות מיוחדת בחייך, כיצד זה קרה?

אני לא שוכחת את הרגע הזה. הגענו לארץ, לשכונת נחלת יצחק בתל אביב. אולי יומיים אחר כך הוזמנו לארוחת ערב אצל הדודה שלי, בתו של סבא הילל, שכבר גרה בארץ, עוד לפני פרוץ המלחמה. עוד לא דיברתי עברית, הכל היה חדש עבורי. התיישבתי לשולחן ואז הוגשו זיתים ירוקים. בחיים שלי לא ראיתי זיתים קודם לכן. זה היה כמו קסם, מהרגע שטעמתי התאהבתי בטעם. זיתים עד היום, הם מאכל האהוב עלי ביותר.


האם יצרת פעם קשר עם האיכר פליקס זונקביץ, אותו איכר עני שהציל אותך?

אמא נהגה לשלוח לו במשך שנים, חבילות בגדים ומזון שמאד סייעו לו ולמשפחתו. היא אפילו סיפרה שכתב לה וביקש שאגיע לבקרו. הוא הרגיש קשר מיוחד אלי וזה היה חשוב לו, אך אל תשכח שבשנים הראשונות בארץ, הייתי בסך הכל ילדה בבית ספר יסודי, ובשנות ה-50 וה-60, לא נסעו אז לטייל בחו"ל כפי שנוסעים היום. בינתיים נפטר זונקביץ ורק אחרי פטירתו הוכר כ"חסיד אומות העולם".


בספר מתוארת סבתך, מירלהּ, אמה של אימך. מה שהיא עשתה על מנת להציל את כל המשפחה. כל אותם "מבצעים" מסוכנים, ממש בלוע הארי, תוך התחזות לנוצרייה, רק על מנת להשיג מזון, כסף או ניירות, ניירות שבלעדיהם היה אדם משול למת תחת הכיבוש הגרמני. בסופו של דבר נתפסה ונרצחה.

איך הופכת אשה רגילה, בשנות ה-50 שלה, לגיבורה המסכנת את נפשה באופן הרואי, למען בני משפחתה?


סבתא מירל'ה נרצחה כשהייתי בערך בת 3. לא הכרתי אותה. אבל דודתי מספרת על גֶ'דָה אמתית. כזו שעשתה הכל בשביל כולם. האמת שעד שלא התחלנו ביצירת הספר, לא הייתי מודעת לזה, אולם תוך כדי התהוותו של הספר, הבנתי, שסבתי מירל'ה, היא – היא הגיבורה האמתית של הסיפור. היינו זמן חודשים רבים במסתור. לולא פעילותה של סבתא, היינו יכולים לגווע ברעב בקלות. בלעדיה כנראה לא היה שורד איש מאתנו.


איך היו התגובות לספר?

אחותי שגרה באוסטרליה, סיפרה לי שהתרגשה עד דמעות, אותה אחות גם אמרה לי פעם, שאמא הרגישה רגשות אשמה על מה שאני עברתי כילדה במלחמה. הספר נגע בבני משפחתי, בבנותי, בחתני. היה אפילו איזה מכר אקראי שקרא את הספר ולראשונה זיהה אותי כמי שלמדה בכיתתו, בבית הספר 'אילון' שבשכונת נחלת יצחק בתל אביב. הוא אפילו זכר ששמי הוקרא תמיד אחרי שמו ברשימת התלמידים.

קרובי משפחה יותר רחוקים, שנתקלו בספר, ביקשו עותק ואני הופתעתי, לא ציפיתי שכולם ירצו לקרוא אותו ההתעניינות הייתה גדולה.


***


את מאמר זה בחרתי לסיים בציטוט מעדותה של בלומה וילנר, ציטוט המזקק את הכל ומסביר בעיקר אולי את תמונת הכריכה של הספר ואת הלך הרוח של בלומה וילנר ובתה דינה:


בשנת 1948 הגענו לישראל. היינו מאושרים, למרות שכאן התנהלו קרבות והייתה מלחמה. אנחנו לא פחדנו מהמלחמה הזאת... בעלי עבד ב'טרה' מספר חודשים ואח"כ סידר לעצמו משק ב'נחלת-יצחק'. אנו מנהלים את המשק עד היום הזה ותודה לאל, הסתדרנו יפה מאד. בהתחלה עבד בעלי כ-18 שעות ביממה ואני עזרתי לו. היה קשה אבל העבודה סיפקה לנו הרבה שימחה.

אנחנו מאושרים שאנחנו כאן. הנדודים שלנו הגיעו לקיצם...

מתוך עדותה של בלומה וילנר ל'יד ושם', 1966

דינה סולובי וספרה הביוגרפי


ספרי לי אמא" ביוגרפיה של אם ובת"

משפחת וילנר וחברים, 1953, נחלת יצחק, תמונתה של סבתא מירל'ה על הקיר ובמרכז, דינה וסבא הילל

סבתא של דינה, סיפור שואה

בלומה וילנר, גרמניה 1947

  • רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר
  • Instagram Social Icon
נייד: 0544-999-474  | . מייל: info@rami-zins.co.il

רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר.  אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים

מעוניינים לקרוא מאמרים וכתבות בבלוג שלי?