top of page
  • תמונת הסופר/תRami Zins

משכונת הבוכרים לבאר שבע (מאמר ראשון בסדרה על מנהלו המיתולוגי ואחד ממייסדיו של בית החולים סורוקה)

עודכן: 14 באפר׳

״בחודש אוקטובר 1959, עמדתי, אני, שלום בראשי, בחור צעיר בן 25 שנה, לבוש חגיגי, מעונב, עוטה חליפה שלא תאמה את החום המדברי, והבטתי לעבר בניין בית-החולים בן שלוש הקומות, שעמד בבדידות מזהרת, בלב שטח מדברי גדול, חלק משטחה של העיר באר-שבע. למרחוק הבחנתי בכמה שורות של שתילי עצי דקל שסימנו כדגלים את כיבוש המדבר, מלבדם היה שם רק ים של חול ובמרכזו בניין.״

לפני כשלוש שנים, כשהתקשרתי לראשונה למנהלו האדמיניסטרטיבי המיתולוגי של בית-החולים "סורוקה", שלום בראשי ז״ל, ציפיתי בדריכות מסוימת למענה קולו של אדם שהגיע לגדולות, והנחתי כי אינו אדם קל. האיש בוודאי מטיל מורא, חשבתי. שהרי היה מנהלו של מוסד גדול שכזה ומאוחר יותר מפקח על הנהלות בתי-החולים של קופת-חולים כללית ברחבי המדינה. ואולם, חששותיי התפוגגו במהירות.

בצדו השני של הקו ענה קול חם ואדיב וטון דיבורו היה משולב בקורטוב של הומור עצמי.


שבועיים אחר כך בבאר שבע, כשישבתי מולו, היה החיבור בינינו מיידי.

היה זה אדם חם, אופטימי, מלא הומור ונדיבות, אשר למרות הישגיו ומעמדו, לא שכח מעולם מהיכן הגיע, וסיפר לְלֹא כְּחָל וְשָׂרָק, את סיפור חייו המופלא.


ספר ביוגרפיה מעוצב עם תמנת משגב לדח בירושלים
כפולה מתוך ספרו. בית החולים משגב לדח. ירושלים שנות ה-30

למרות שסיפוריו של בראשי מלאים במפגשים עם שועי עולם – מבן-גוריון, פרס, ברעם, אריאל שרון ועוד רבים וטובים, דווקא החלקים המרגשים ביותר בביוגרפיה שלו, עוסקים בילדותו בשכונות העוני של יוצאי כורדיסטן בירושלים של טרום מדינת ישראל.

סיפורו הוא גם סיפורה של ירושלים של פעם, על דמויותיה המיתולוגיות, על אגדותיה, אמונותיה וקהילותיה. הדרך שעשה מילדות של עוני ועד למעמדו הרם בעולם המנהל הרפואי במדינת ישראל מעוררת השתאות.


מתוך ספרו:

״... בשנת 1934, נולדתי בבית-החולים 'משגב לדך' (מחסה לסובל) שבעיר העתיקה בירושלים, בן בכור להוריי חיים ולולו בראשי, מיוצאי יהדות כורדיסטן...

עד גיל ארבע התגוררתי עם משפחתי ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, רחוב מרכזי ברובע היהודי, בקרבת הכותל המערבי, שתוָואו עתיק, והוא עובר מדרום לצפון לאורך הקארדו הרומי הקדום.

קצהו של רחוב היהודים נשק לרחוב הארמנים, ובדיוק בפינה זו, בנקודת המפגש של שני הרחובות, עמד ביתם של הוריי. היה זה בית זעיר, ובו חדר קטן, שני מטרים רבועים גודלו, חלון קטן, דלת ושני ספסלים, אותם הוציאו לעתים החוצה ועליהם ישבו הוריי לאכול. בלילה ישנו על מזרנים על הרצפה.״


***

על מציאות החיים של אז מעיד תצלום שהתגלה בנסיבות מוזרות.

באחד הימים עצר אחיו של שלום בראשי, נחשון בראשי, במסגרת עבודתו כנהג מונית, במלון ירושלמי ידוע. תוך שהביט סביבו נתקלו עיניו בתצלום עתיק שמשך את תשומת ליבו. כשהתקרב אליו נדהם לראות את אימו לולו ואת אחיו הבכור שלום, כתינוק בן חודשים ספורים.

בראשי מתאר ילדות לא פשוטה. אבל בתוך המחסור היו גם הרבה אהבה ואושר.


״בגלל העוני לא אכלנו הרבה בשר. חלקי הבשר המעטים היו בעיקר מנת חלקם של הגברים במשפחה — כן, היינו חברה פטריארכלית שהגברים בה זכו ליחס מועדף. מאחורי דלת הבית עמד שק אורז. תפקידם של ילדי המשפחה הקטנים, היה לברור אותו ולהוציא ממנו אבנים קטנות, קליפות ולכלוך.

אחותי פרחיה סיפרה לנו פעם שבימי המחסור, כאשר לא היה מה לאכול, נהגה להכין לעצמה מנה מפרוסת לחם, ראש של שום, מעט מלח ושמן-זית.

...

כל הנשים הכורדיות בישלו את אותם מאכלים והכל על גבי הפרימוס, הפתילייה ולעתים על גבי גחלים בשטח העפר שבחצר. בשר אכלנו מעט מאוד ובעיקר את החלקים הזולים ביותר. אמא קנתה בשוק 'מחנה יהודה' חלקים שנשארו, כאלו שהקצב היה משליך או מוכר אותם בפרוטות: רגליים של פרה וקישקע. בבית ישבנו אנו הילדים ובהוראתה של אמא, קרצפנו את רגלי הפרה...

... בגלל המחסור לא היינו בררנים. לא שאלנו שאלות ולא אמרנו כמו הילדים של היום: "לא רוצים לאכול". חיינו את החיים בפשטותם, אכלנו על-מנת לחיות, ומי שלא אכל — נשאר רעב.״



תצלום נדיר משכונת הכורדים בירושלים
תמונה נדירה משנת 1936. נשים כורדיות מקבלות הדרכה בסחיטת מיץ תפוזים מהאחות. אמא לולו ושלום בצידה הימני של התמונה

גאוותו הגדולה של בראשי הייתה העובדה שבני משפחתו, אביו ודודיו, היו בוני הארץ, סתתים מומחים שבמו ידיהם בנו את ירושלים וסביבותיה.

אולם דווקא סיפור ילדות קטן אחד, מרגש במיוחד, שכן הוא משקף את אישיותו ונדיבותו של בראשי וחודר לנימי הנפש כמים שקטים:


המתנות של הדוד וואלך

אחת הדמויות הידועות בירושלים היה הרופא הידוע, ד"ר וואלך. הד"ר היה יוצא גרמניה ומייסדו המיתולוגי של בית החולים וואלך, ששכן ברחוב יפו ליד שכונת 'מקור ברוך' ונחלאות, והפך ברבות השנים לבית החולים 'שערי צדק'.

משה וואלך, נמוך קומה, מלא גוף, כיפה ענקית לראשו, עיניו טובות וזקנו לבן. הייתה לו רגל אחת יותר קצרה, שאילצה אותו לנעול עליה נעל גבוהה יותר מזוגתה, על מנת לאזן את יציבתו.

את ד"ר וולאך לא אשכח לעולם, בעיקר בגלל אותה מתנה, שנתן לי ולחברי רחמים.


מעשה שהיה כך היה:

באחד מימי החורף הקרים, כששלג ירד בירושלים, בעת ששיחקנו חברי רחמים ואני ברחוב, הגיע לפתע לשכונה שלנו איזה דוד, שבישר לנו שד"ר וואלך מחלק מתנות לילדים וכדאי שנזדרז להגיע.

כן - מפעם לפעם נהג וואלך לעמוד ליד חדרו בבית החולים, לידו ערימת מתנות שהכין מראש: פרטי לבוש - בגדים, כובעים, חולצות, או גרביים, אותם חילק לילדיה העניים של ירושלים. מאחורי המחווה היפה עמד רעיון חינוכי, שדרבן אותנו להיות תלמידים טובים ולהתאמץ.

תמורת המתנה היה עלינו להשיב על שאלה כלשהי, בעיקר בתנ"ך.

רחמים היה אף יותר עני ממני. כילד יתום, עם חמש אחיות, כילכלה אמו בקושי רב את המשפחה ועבור רחמים פריט או בגד חם לחורף היה בגדר מותרות.

כך מיהרנו בהתרגשות לכוון בית החולים. כשהגענו לשם כבר עמד שם תור ארוך, רוחש ורוגש, ילדים שהמתינו בציפייה לענות על שאלה ולקבל מתנה. רחמים ואני הגענו אחרונים ונעמדנו בסוף התור. וואלך החל לשאול את שאלותיו, רובן היו שאלות די קלות - הד"ר הנחמד התכוון שכל ילד יצא עם בגד חם כלשהו.

סוף סוף, אחרי המתנה ארוכה הגיע תורי. ד"ר וולאך החל לצטט מתוך התנ"ך: "פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים..." ואני צעקתי בעיניים נוצצות:"... וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִיא", "ספר ויקרא פרק ב'"

"כל הכבוד" אמר וולאך ושלף זוג גרביים.

מתחת לזוג הגרביים, בערימה, לא נותר דבר - הכל חולק. הסתובבתי לאחור והתבוננתי בחברי רחמים, שעמד אחרי והיה אחרון.

ראשו היה כבוש באדמה ובעיניו עמדו דמעות.

"רחמים" אמרתי לו, "אנחנו חברים לא?" – הושטתי לו את הגרב ואמרתי: "אחד לך ואחד לי".


כמה תמימים הינו אז, לפני יותר משבעים שנה.״


***


מי שמבחין בכישרונו וביכולותיו של שלום בראשי הוא משה סורוקה, איש ׳מפא״י׳, מעמודי התווך של המערכת הרפואית דאז ומייסדו של "בית–החולים המרכזי לנגב". סורוקה מציע לשלום הצעיר לעזוב את ירושלים, לעבור לבאר–שבע, ולנהל את משרד הקבלה בבית–החולים שייסד בעירֿ המדברית. מכאן ואילך מתחילה דרכו של שלום, המובילה אותו לקריירה מרתקת ויוצאת דופן.

את הפעם הראשונה בה עזב את ירושלים והגיע למדבר לטקס חניכת בית-החולים מתאר בראשי במילים הבאות:


״בחודש אוקטובר 1959, עמדתי, אני, שלום בראשי, בחור צעיר בן 25 שנה, לבוש חגיגי, מעונב, עוטה חליפה שלא תאמה את החום המדברי, והבטתי לעבר בניין בית-החולים בן שלוש הקומות, שעמד בבדידות מזהרת, בלב שטח מדברי גדול, חלק משטחה של העיר באר-שבע.

למרחוק הבחנתי בכמה שורות של שתילי עצי דקל שסימנו כדגלים את כיבוש המדבר, מלבדם היה שם רק ים של חול ובמרכזו בניין.

באותו יום בו דרכו רגליי לראשונה בעיר החולית והבתולית, נחנך בה אחד מבתי-החולים המרכזיים במדינה הצעירה. לא שיערתי עדיין שאקשור את גורלי בגורלה של העיר ובגורלו של בית-החולים, שנקרא אז 'בית-החולים המרכזי לנגב', אשר גדל והפך ברבות השנים להיות בית-חולים 'סורוקה', או כפי שמכונה היום: 'המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה'.״


(מאמר נוסף - מזיכרונותיו של שלום בראשי, בהמשך...)

גולדה מאיר וויקטור שם טוב
מימין: עם גולדה מאיר. משמאל: עם ויקטור שם טוב שר הבריאות

שלום בראשי נואם בטקס בבית החולים
שלום בראשי בטקס בבית החולים סורוקה



298 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page