ועוד סיפור מהביוגרפיה (שבכתיבה) בסדרה על אורי חופי.
הנפח המפורסם מקיבוץ עין שמר.
ותשאלו מדוע אני מתלהב, ומצטט מתוך טקסט ספרו (שעדיין לא נערך)?
כיוון שאין דבר סטנדרטי באיש הזה.
הוא וקלישאות - לא הולכים ביחד.
וזה מה שעושה את סיפוריו כל-כך מעניינים.
אפילו סיפורים מהצבא - שנשמעים אצל כולם אחותו הדבר - אצל חופי זה נשמע אחרת.
אז הנה - סיפור מתקופת המילואים, ״מצאו להם ש.ג״ - כך קראתי לסיפור. כי כזה ש.ג. עוד לא היה להם.
וחופי, כש.ג - יישר את כול הבסיס.
"למה אתה לא נותן לעבור חייל?" הוא נובח עלי. "מי אתה אם אפשר לשאול?" "אתה לא יודע מי אני? אני המח"ט" ואני מצביע על השלט עם ההנחיות ומקריא לו מהלוח כמו מורה לילד בכיתה א'
מספר חופי:
במחנה אריה שמו אותי ש.ג. – זקיף בשער המחנה – אותי – מילואימניק "זקן" בן 40, כעונש, על "ההתנהגות" שלי. שבוע קודם לכן שהעזתי להתלונן במשטרה הצבאית על כך שחיילים גנבו דלק מרכב צבאי.
באותו סוף שבוע הייתה ניצה זוגתי צריכה להיכנס לאיזה ניתוח.
אני בא למפקד המחנה, מסביר שאני חייב לצאת בגלל הניתוח של אשתי והוא מתחיל לבלבל לי את המוח ולתת לי הסברים.
הסברים הוא נתן – אבל לצאת מהמחנה – לא!!!
"אתה נשאר שבת תחת הסמלים התורנים."
שבת בבוקר אני קם – אין במחנה נפש חיה.
היכן הסמלים?
ברחו הבייתה ואני – אורי חופי, "המילואימניק הזקן"
נשארתי לבד לשמור על המחנה.
רוצים מלחמה? – תקבלו!
אף פעם לא הייתה לי בעיה להתעמת ולמחות גם מול בעליי הדרגות.
אם חשתי שנעשה עוול, או שהטיעון שלי היה נכון, הייתי מוכן גם ללכת להם על הראש.
מה עשיתי?
תכננתי איך ללמד את כול השמוקים האלה מה זו עבודה על פי הספר ועל פי הנהלים.
צחצחתי את הרובה. לבשתי מדים נקיים, מסודרים. כובע פלדה על הראש, ונעמדתי בשער.
ביום ראשון בבוקר מגיעים רכבים:
"יש תעודת כניסה?" אני שואל
"לא?"
"אני לא מכיר אותך ואתה לא נכנס למחנה."
הבא בתור!!!
"מי אתה?" אין תעודה? לא מכיר! לא נכנס"
אחרי חצי שעה נאסף תור של ק"מ וחצי של רכבים מחוץ לשער.
את הפקק עוקף בענן אבק ג'יפ ובפנים הקודקוד בעצמו - מפקד החטיבה.
"למה אתה לא נותן לעבור חייל?" הוא נובח עלי.
"מי אתה אם אפשר לשאול?"
והוא עונה:
"אתה לא יודע מי אני? אני המח"ט"
יש לך תעודת כניסה?"
"לא הבנת?" הוא נובח – "אני ה מ-ח-ט!"
אני מצביע על השלט עם ההנחיות ומקריא לו מהלוח כמו מורה לילד בכיתה א':
"הכניסה לבסיס מותנית בהצגת תעודה צבאית מזהה.
חל איסור מוחלט על כניסה ללא היתר או ללא תעודה מזהה."
בבסיס הזה תהיה משמעת של ברזל. כך החלטתי!
אחרי שעה הצליח קצין זוטר להיכנס דרך הגדר והופיע לי מתוך הבסיס.
הוא החליף אותי בש.ג. ופתח את השערים.
את ה'טרבמייקר' – אותי - שלחו מייד הבייתה - העיקר להפטר ממני.
אם הם לא מבינים שחיל מילואים צריך להיות לצד רעייתו העוברת ניתוח, שיילמדו את הכללים לפחות.
את אותו מח"ט פגשתי שנה לאחר מכן, כשזימנו אותי שוב למילואים.
הפעם היה זה במקום אחר. הייתי לבוש בבגדים אזרחיים.
הוא הסתכל עלי, גרד בראשו ואמר:
"הי, אתה... אתה לא... לא... אתה זה שעשית לי את הקטע בש.ג. במחנה אריה.
נכון?"
"כן." אמרתי לו, "ותזהר ממני, כי אני עושה מילואים בבקעה."
Comentarios