דבר אינו שגרתי בסיפור החיים של ציונה, אשר נולדה בפרס תחת השם איראן ברוכים. סיפורה רצוף בזיכרונות ילדות אקזוטיים ומטלטלים מעיר הולדתה איספהאן, ובפעילותה הציונית בתקופות סוערות, לצד בעלה שמעון חנסב, "המשיח מאיספהאן", מגדולי הפעילים הציוניים בפרס.
בחודש האחרון נראים לי ימי רביעי שוממים מעט. כבר התרגלתי לנסוע, אחת לשבועיים בימי רביעי, מביתי שבגבול תל אביב-גבעתיים, לביתה של ציונה חצב בקיבוץ היפהפה ׳אלונים׳ שבעמק יזרעאל. השלווה וההפסטורליות המאפיינות את הקיבוץ, ציוץ הציפורים ונוף העמק - כל זה הוא אנטי תזה לעבר הדרמטי ולתלאות שחוותה האשה המופלאה הזו.
אולם ביום רביעי האחרון הגיעו מבית הדפוס לביתי, ארגזי הספרים - המסע המשותף של ציונה ושלי בנבכי זיכרונה, הגיע לסיומו.
ביום שישי ביקרתי אותה בקיבוץ, בנוכחות נכדיה המקסימים והחכמים והעברתי לה את קפסולת הזמן שייצרה עבורם ועבור עצמה - את ספרה הביוגרפי שכתבתי: ״דרך החצב״.
איך מכניסים קורות חיים שלמים לתוך ספר?
איך מכניסים קורות חיים שלמים לתוך ספר? שאלה נכדתה הקטנה, שאלה שרק ילדה עם עולם פנימי עשיר יכולה לשאול. האמת השאלה הזו העסיקה אותי במשך מספר שעות והגעתי למסקנה הבאה:
מטרתו של ספר ביוגרפיה אינו להציג כרוניקה של אירועים בחייו של אדם, אלא לאסוף חלקים בפאזל על מנת לשרטט פורטרט - דיוקן של אדם. תפקידו של הביוגרף הוא לפענח את ה-DNA של האדם העומד מולו, את המפתח, המניע לבחירותיו בחיים. מבחינה זו השלם גדול יותר מסכום חלקיו וכל פרט המוצג בסיפור צריך לשרת את בניית הדיוקן.
קריאת הטקסט שכתבתי לגב הספר, נותנת הצצה לתוכנו, אך גם ליסודות מהם בנוייה ציונה, ה-DNA שלה:
״שורשי החצב ארוכים, חזקים ומסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם על–מנת להגיע אל קרקע לחה. ידוע גם, שבְּצָלוֹ של החצב נטוע חזק בקרקע וחיישן עדין לו, המורה לו לפרוח דווקא בעונת הסתיו, בה מתארכות שעות החשיכה והשמש ממהרת לשקוע.
דבר אינו שגרתי בסיפורה ובמהלך חייה של ציונה, אשר נולדה בפרס תחת השם איראן ברוכים.
סיפורה רצוף בזיכרונות ילדות אקזוטיים ומטלטלים מעיר הולדתה איספהאן, ובפעילותה הציונית בתקופות סוערות, לצד בעלה, שמעון חנסב, "המשיח מאיספהאן", מגדולי הפעילים הציוניים בפרס.
בין השאר, מתואר בספר מסעם המפתיע של ציונה ושמעון עם השר יגאל אלון ז"ל.
שנים מאוחר יותר המציאה ציונה את עצמה מחדש ובהצלחה מרובה. אך כוחה האמיתי התגלה דווקא אחרי האסון הכפול והנורא שפקד אותה ואת משפחתה.
מסעה לחילוץ עצמה מהבור העמוק והשחור בו מצאה את עצמה, והבחירה לעזור למשפחות שכולות, מתוך הבנה והזדהות עמוקה — כאן התגלתה ציונה במלוא עצמתה. כמו החצב — כך גם היא חדרה דרך סדקים צרים בסלע, בחרה בחיים, בחרה למשוך למעלה לא רק את עצמה, אלא גם אחרים, להם הושיטה ידה.״
בחרתי לתת טעימות, על קצה המזלג, דווקא מסיפורים קטנים - זיכרונות מילדותה של ציונה באיספהן:
גן עדן של ילדות
אני עוצמת את עיני. מראה הבית שלנו באיספהן קורם עור וגידים, עולה מזיכרונות העבר. המון מקום, המון חדרים, קולות של ילדים וריח שיח היסמין נישא באוויר.
גן עדן! — כך אני זוכרת את ביתנו החדש. רוב זיכרונות ילדותי קשורים לבית זה ואם מציפים אותי מידי פעם זיכרונות מתוקים מאיראן, הרי שהם קשורים בבית זה.
״גן העדן״ שלנו היה ענק — אחוזה מלבנית בת שלושה עשר חדרים, שהקיפו חצר שנבנתה תחת כיפת השמיים, ובמרכזהּ בריכת דגים. מרפסת גדולה וסלון ענק, מטבח, ואפילו באר מים לשתייה. חלונות החדרים המרובים פנו לחצר המרכזית ולכל אחד מהחדרים היה צמוד חדרון נוסף, ששימש כמחסן למצעי המיטות ולחפצים הפרטיים. שיח יסמין גדול הפיץ את ריחו בכל האחוזה.
ברבות השנים נולדו ילדים — הרבה ילדים. לדודי שלום, אחיו של אבי יוחנן, היו עשר בנות ובן. ולדודי השני, ארג'אן, היו שתי בנות ושני בנים. הבית היה מלא בקולותיהם, קולות צחוק, משחק, שמחה ואהבה. הילדים הקטנים ישנו בחדרים עם הוריהם או בחדרים הצדדיים, הצמודים לחדרי השינה, בהם לא היו חלונות. אלו שהתבגרו, הגדולים יותר, שלא רצו לישון עם הוריהם, כבני 10-11 ישנו בצוותא בסלון הענק...
זיכרון אחר נוגע ללימודיה בבית הספר אליאנס:
"'אטהד' – זה היה שמו של בית הספר 'אליאנס' באיספהאן. שתי קומות היו למבנה. רוב התלמידים הגיעו מהרובע היהודי, שהיה מרוחק ממנו כ-2 ק"מ. הבנות והבנים למדו בבניינים נפרדים. לבנים היה מנהל צרפתי ולבנות - מנהלת צרפתיה. מנהלת זו גם לימדה אותנו את השפה הצרפתית. לצערי עד היום אינני דוברת או מבינה צרפתית.
בבוקר עמדנו בשורות לטקס הקבוע, מחולקים לפי כיתות. שתי חצרות מופרדות בקיר, חצר אחת לבנים ואחת לבנות. לאחר טקס בוקר קצר, ושירה קבוצתית, צעדנו לכיתות.
המורים מאד אהבו אותי, אם כי לא ברור האם בזכותי או בזכות משפחתי, שהיתה ידועה בקהילה שלנו. אותי נהגו להושיב ליד אחת התלמידות החלשות, על מנת שאעזור לה.
טוראן דודתי, שלמדה גם היא באליאנס, דאגה לי דאגה אימהית ואהבה אותי אהבת נפש. הייתי קטנה ושברירית, לכן היא הקפידה לבקר אותי בהפסקות, על מנת לשאול בשלומי ולבדוק שאין מציקים לי התלמידים הגדולים.
מורים למקצועות שונים לימדו אותו, ביניהם היה גם ה-'אחונד', איש דת מוסלמי. אחונד זה היה המורה לשפה הפרסית. קטן קומה היה, לבוש גלימה ארוכה. בבקרים הגיע רכוב על חמור לבית הספר. את חמורו קשר בחצר ונכנס לכיתה. הוא נהג לרשום על הלוח משפט או מטלה בשפה הפרסית. מטלה זו מיהרנו לבצע. לאחר מכן חלץ את נעליו, שהיו למעשה נעלי בית, טיפס ועלה על שולחן המורה, התיישב עליו ישיבה מזרחית ותוך כדי ההמתנה שנסיים המטלה, נהג לנמנם.
אם חושבים אתם שאנחנו התלמידים, היינו משועשעים למראה איש הדת המוזר, טעות בידכם. פחד מוות פחדנו ממנו. לא העזנו לצחוק ואף לא להעלות חיוך על דל שפתינו כשהשקיף על הכיתה. שעה שנמנם, דאגנו לבצע המטלה ואוי לאותו תלמיד שלא ביצע הוראותיו – העונש המכאיב ניתן באמצעות מקל עץ. כך נהגו חלק מהמורים. המנהג הנורא של הכאת תלמידים על ידי מורים, הייתה אז עניין שבשגרה.
בסיום השיעור, נהג המורה לשלוח רגליו אל מתחת לשולחן, לגשש במטרה למצוא את נעלי הבית שלו. לאחר מכן נעל אותן, הזדקף ויצא מהכיתה.
באחד הימים נבחרתי להיות תורנית. במסגרת תפקידי הייתי צריכה לדאוג לניקיונו של הלוח, לגירים ולהסקה של תנור הפחמים, שהיה ממוקם מאחורי המורה. עד עצם היום הזה לא אשכח את מה שארע לי באותה התורנות:
האחונד יושב ישיבה מזרחית על שולחנו ומנמנם. בכיתה שקט מתוח, התלמידים עוסקים בכתיבת המטלה. היום אני התורנית, לכן עלי להוסיף עצי הסקה לאח. איני מוצאת את המוט שבעזרתו אמורה אני לסדר את הגחלים הלוהטות, אני אובדת עצות. נעלי הבית של המורה, מוצבות במקומן הרגיל, מתחת לשולחן.
פתאום עולה רעיון בראשי, עליו עתידה אני להתחרט. אני לוקחת את אחת הנעלים ובעזרתה מסדרת את הגחלים באח.
צעקה אילמת נפלטת מפי, הנעל נשמטת מידי ונופלת לתוך הגחלים הלוחשות. איני יכולה להוציאה משם. אני מביטה בנעל המתכלה לאיטה וזעה קרה מתפשטת על גבי. המורה יושב עדיין על שולחנו ועיניו עצומות. "אני מתה", עולה בי מחשבה.
בדרך כלל אני נוהגת להתיישב בספסלים הקדמיים, אני תלמידה טובה ורוצה לקלוט כל מילה שיוצאת מפיו של המורה. אבל כעת אני קמה ורצה לסוף הכיתה, מתיישבת רחוק עד כמה שניתן ממנו. ריח עור חרוך מתחיל להתפשט בחלל החדר.
"הלוואי שהאדמה תבלע אותי"
השיעור מסתיים ואיש הדת יורד משולחנו, מחפש את נעלי הבית שלו, ממשש עם בהונותיו מתחת לשולחן. נעל אחת....
"מי לקח את הנעל שלי?"
צועק האחונד ממרומי שולחנו. שקט, דממה.
"אני הולך למנהלת!"
הוא יוצא מהכיתה.
אני רועדת מפחד.
הזמן עובר והאחונד אינו חוזר.
סוף סוף אני יכולה להירגע."
************
מספר שבועות לאחר כתיבת מאמר זה וימים ספורים לפני שהיה אמור ספרה של ציונה, להיות מושק באירוע חגיגי בקיבוץ אלונים. נקלעה ציונה חצב ז״ל לתאונת דרכים איומה, שגבתה את חייה.
ציונה נפטרה ביום רביעי - שלושה עשר בפברואר, 2019
ציונה חצב - אישה משכמה ומעלה, פעילה ציונית, אם שכולה שרתמה את כאבה על מנת להביא אור ונחמה למשפחות של הורים שכולים אחרים.
יהיה זכרה ברוך.
Comments