• רמי צינס

לכתוב יפה? או לכתוב אותנטי?

עודכן ב: 29 דצמ 2018



בזמן בו אני מראיין את האדם היושב מולי, הוא הופך להיות יחיד ומיוחד בעולמי, כיוון שאני מקשיב, לא רק לסיפורו, אלא גם לאופן בו הוא מספר את סיפורו, מה שהופך אותו לגיבור ספרו - לדמות אותנטית.

ככותב סיפורי חיים, אני בוחר לכתוב ספרי ביוגרפיה אישיים בגוף ראשון. הסיבה - מטרתו של הספר. קהל היעד של לקוחותי, הם בני משפחתם, ילדיהם, נכדיהם וניניהם - הם מעוניינים לקרוא את סיפורו של סבא, או את סיפורה של סבתא, ובדמיונם לשמוע את קולם, בסגנונם האותנטי, באופן בו הם היו מספרים את סיפורם.


אבל גוף ראשון אינו מספיק על מנת לשקף את קולו של סבא או את קולה של סבתא.

ככותב עלי להיות נאמן לסגנון התקשורת שלהם.


בספרי קריאה (פרוזה) אנו נתקלים בדרך כלל בדמויות שונות. לכל אחת אופי משלה. לפעמים אנו שוכחים שאדם אחד - הסופר, עומד מאחורי כל הדמויות הללו.

בעולם האמיתי אנשים אינם מדברים גבוהה-גבוהה, אולי בבית המלוכה הבריטי (מעניין כיצד הם מתבטאים, כשהעיתונאים עוזבים את הארמון).

לכל אדם שפה ייחודית משלו, כזו שהתבשלה כחמין, שנים רבות, בחום התרבות והסביבה בה צמח. לכל אדם אישיות שונה המשפיעה על סגנון התקשורת שלו.

לאנשים שונים קצב דיבור שונה, טון דיבור שונה. יש אנשים אסרטיביים, דומיננטיים, ויש חולמניים, ביישנים. יש המביעים אמפטיה לאחר בשפתם, למשל אחד מלקוחותי - או כפי אני אוהב לכנותם, גיבורי ספריי, נטה להשתמש במילה "מסכן", "מסכנה", כשתיאר אנשים שנתקלו בקושי מסויים.

אדם אחר לא אהב חולשות אצל אחרים והשתמש במילה "קוטרים".


אנשים בוחרים מילים לכאורה באופן אוטומטי, לא מודע, אך בחירותיהם משקפות את תפיסות עולמם ואת גישתם לחיים, את פרשנותם למציאות.


יהיה זה שיתבל את דבריו ביידישקייט: "... ההוא היה שליימזל רציני...", או בביטויים פלמחניקיים ("לא היו לנו לא רובים ולא בַּטִּיח..."). מרואיין אחר שלי השתמש בביטויים חינניים - מעט ילדותיים, כמו: כשהייתי ילד התרחצנו כולנו בפיילה גדולה - גם ככה לא היינו הכי ענקיים בעולם".

וזה מקסים בעיני.


בספר שערכתי, ספרו של אבי סלומה: "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין", מתאר אבי סלומה, איש מוכשר וכותב יצירתי, העומד בראש עמותת אנשי"ם - נכי שיתוק מוחין, בשפתו הייחודית, העממית, המחוספסת, לא נטולת חוש הומור וניחוח ידישאי את מציאות חייו וילדותו בשכונת פלורנטין המיתולוגית. (לחצו לקריאה).

הקטע הבא נלקח מספרו - תודו שכמעט ניתן לשמוע את קולו של המספר:

"... ישבו שם פועלים, בעלי בתים וקשיי-יום, שבת אחים גם יחד, סביב שולחנות עץ פשוטים, נקניקים תלויים על אונקלים, ברכת המזון על הקיר, דלפק גבוה וחלון למטבח. והשירות, לעילא ולעילא. ולא חשת בהבדל, כי כולם אכלו ובקולי קולות.

ומה בתפריט?

סלט וולדורף וחזרת, יויך מיט לוקשן, פרוסות עבות של לחם לבן, דג מלוח ובצל חמוץ, בלינצ'ס, קרטופלאך מיט רוייטב, אביסעלע צימעס, פולקס ולקינוח קומפוט תפוחי עץ מתוק. מחיר שווה לכל נפש — בעיקר נפש רעבה.

מי שביירך את אבותיו, אברהם, יצחק ויעקב, רבניו ונשותיו, זכה לראות את עצמו כאילו הוא הגיע לגן העדן ומעדניו.

והיו מגיעים ימי חמישי בשבוע והגיעו לפתח המסעדה קבצנים. בעליה של מסעדה זו היה רחמן בן רחמן ונתן בנדיבות ובהסתר, העיקר שכולם ראו ושמעו... "

{"קרטופלאך מיט רוייטב", מתוך הספר "גם אני גדלתי בשכונת פלורנטין", מאת אבי סלומה, עריכה: רמי צינס}


אז לסיכום:

סיפורו של אדם, אינו קורות חיים לקבלה למקום עבודה. הסגנון והמילים משקפות את קולו של האדם. המילים הן הצלילים, המוסיקה, ודרכן ניתן לבטא את ראיית עולמו ואישיותו של הגיבור.

אז אם יום אחד תכתבו את סיפורכם או את סיפורו של האחר - דאגו לתת לקול שלהם אישיות משלו.

אם תכתבו עבור אדם אחר - דאגו ללמוד עליו, להיות קשובים לטון דיבורו, לסגנונו, לבחירת מילותיו ולהומור (או חוסר ההומור) האופייני לו.




  • רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר
  • Instagram Social Icon
נייד: 0544-999-474  | . מייל: info@rami-zins.co.il

רמי צינס | זכרונות. סיפור. ספר.  אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים

מעוניינים לקרוא מאמרים וכתבות בבלוג שלי?