או כיצד אדם מרתק, הופך לדמות משמימה בתוך הספר הביוגרפי שלו?
לפני כשנתיים ישבתי כמנהגי, אחרי פעילות ספורטיבית, ב"קנטרי מגדלי תל-אביב" ושתיתי קפה. אחרי זמן מה התיישב לצדי, בקלילות מפתיעה לגילו, אדם מבוגר, רזה בעל רעמת שער אפור. הוא הזמין קפה והתבונן בי בעניין. לאחר כמה שניות פתח בשיחה, בתחילה על מעלותיו של מועדון הקנטרי ועל העיסוק המופלא בספורט המשאיר אותו צעיר בגופו וברוחו. גם על פוליטיקה שוחחנו מעט. אחרי שהתברר לו שאני טיפוס ידידותי, הביט בי במבט חוקר ותוך כדי בחישה בקפה שאל אותי:
- "במה אתה עוסק?"
- "אני כותב ספרי ביוגרפיה עבור אנשים פרטיים"
הוא הניח את ספל הקפה, הרהר לרגע ואז אמר:
- "מעניין מאד. אתה בוודאי נפגש עם אנשים שעשו משהו בחיים שלהם".
- "כן - כל מיני: אנשי בטחון, אנשי חינוך, ניצולי שואה, פעילים ציוניים..."
- "תשמע, במקרה שלי... תראה, אני עבדתי בבנק, לא השתתפתי בקרבות מפורסמים, אינני ניצול שואה, לא המצאתי את הגלגל - אני אדם רגיל, עם חיים משעממים – היית כותב עבורי ביוגרפיה?"
שאלה טובה!
ואז סיפרתי לו על חידון שהכנתי, במסגרת הרצאה שהעברתי לקבוצות של בני 60+. בחידון הצגתי בפני קהל המאזינים, קטעים מתוך ספרי ביוגרפיה, סיפורים של אנשים מאד מפורסמים, אבל - מבלי להסגיר בפניהם מראש, מי כתב את הביוגרפיה. הקהל היה צריך לנחש במי מדובר.
לצורך המחקר המקדים לחידון, הלכתי לספרית בית אריאלה בתל אביב ועיינתי בספרים, שנכתבו או שכתבו ישראלים מפורסמים מאד. פתחתי ספר אחרי ספר וגיליתי עובדה מפתיעה.
לא היה קשר בין מידת העניין שהדמות הידועה עוררה בחייה, לבין מידת העניין שעורר הספור שנכתב עליה.
אנשים שבחדשות היום-יום, נראו מרתקים, והיו נושא תדיר לרכילות, הפכו בספרי הביוגרפיה שלהם, לדמויות משעממות עם סיפור משעמם.
איך זה קורה?
אז מסתבר שכתיבת סיפור חיים הינה אמנות. לא לחינם אני מכנה את פעילותי: "אוצר סיפורי חיים ומשפחה בספרים מרגשים". (אוצר - כמו אוצר תערוכות). איסוף הזכרונות נועד, על מנת לבחור את אותם זכרונות רלונטים, שכאשר מרכיבים אותם יחד, הם יוצרים פורטרט של אדם. לא כל מה שאנו זוכרים, מגדיר אותנו ומשרטט את דיוקנינו.
ההיסטוריה של האמנות מליאה בפורטרטים גרועים של אנשי אצולה, ידועים לתקופתם. לעומתם יצירות מופת, ציורים של אנשים אנונימיים, אבל כשאנו מסתכלים עליהם, אנו יכולים להזדהות איתם, לכן הם מעניינים אותנו.
ועוד נקודה למחשבה: כל הרומנים האהובים עלינו, אחרי הכל, כולם סובבים על דמויות פיקטיביות, כאלו שאפילו לא היו קיימות במציאות, ושוב, יש בהם השתקפות כלשהי שלנו כקוראים.
אסכם ואומר רק, שלכל אדם שחי 50+ שנים בארץ הזו, יש סיפור. מה שגורם לקוראים להתעניין בסיפורים של אחרים, הן אותן נקודות המשתקפות בחייהם שלהם וזה לא משנה אם האדם מפורסם או לא (עובדה היא שברומנים ידועים, כל הדמויות ברוב המקרים, פיקטיביות) ולכל אחד מאיתנו יש זכרונות שאנשים אחרים, בינהם צאצאינו, יזדהו איתם, ילמדו מהם.
על טיפים, כיצד לאסוף זכרונות רלונטים ועל כתיבה - זה כבר בפוסט אחר.
Comments