חיצרוץ גורלי - סיפור ביוגרפי קצר

במה לדרמות שמעבר למוסיקה

1994 המלחין הצעיר והיהיר יושב באולם הריק מקהל ומביט בתזמורת שעל הבמה כמשיח המביא הבשורה לכופרים. לראשונה מבצעת תזמורת סימפונית בחזרה גנרלית את יצירת הביכורים שלו.

"שום דבר מעניין לא יצמח מסדרת הקונצרטים הזו", אני חושב לעצמי תוך כדי שימון שסתום החצוצרה שעל ברכיי. "רק אתמול בערב ישבנו כאן, באודיטוריום של חיפה, וניגנו מהלר סימפוניה רביעית עם מאסטרו רודן.

'התזמורת הסימפונית של חיפה ריחפה לגבהים חדשים', כתב המבקר בעיתון ובצדק. והיום, מפסגת האולימפוס בנחיתה קשה, לקקופוניה חסרת תכלית.

"רק בישראל", פולט במבטא כבד, נגן הטרומבון הראשי. פרימיטיביים נו.... פסיו פלוכה.

אני סוקר את הבמה. לפני יושב יואב, נגן הבסון. כל פעם שמסיט מעט את ראשו המאפיר מתגלה חלק מ"ידיעות אחרונות" שהונח באלגנטיות על עמוד התווים. "עד כדי כך גרוע הא" פולט לעברו נגן הטובה. יואב מביט לאחוריו לעבר קבוצת כלי הנשיפה ממתכת. "קלטת אותי דורון, אני בד"כ מתנחם ב'נשיונאל ג'אוגרפיק', למקרים קשים במיוחד - 'ידיעות'".

אני מסתכל בשעוני. "עוד 10 דקות והביתה", אני חושב לעצמי. אז מציפה אותי תחושת רוגע. אין היום תלמידי חצוצרה, הסדרה של מהלר הסתיימה אתמול. "היום אני לוקח חופש" החלטתי.

אני עוצם עיני ומדמיין את רצועת החוף הארוכה של חיפה. אני כמעט מריח את ריח הים והדגים המטוגנים אבל לפתע קוטע את החיזיון קול לחוץ, במבטא רוסי: "רמיצ'קה אני יכול לבקש אותך טובה?" ולאדי, החצוצרן השני, רוכן לכווני, אדום כמו חציל. "אולי אתה מחליף אותי היום בחלטורה, עשיתי בטעות דאבל בוקינג" "איפה, במה מדובר" "לא משהו רציני, בזיכרון. יקבי כרמל עושים השקה, יש שמפנייה חדשה, ארוחת ערב לכל מיני חשובים, עם איזה שף צרפתי שהביאו במיוחד מחו"ל." המנצח זורק לעברינו מבט מאיים.

ולאדי מאדים אף יותר. הוא מקרב את פניו לאזני ובקול בקול שקט יותר אך בהתנשפות עצבנית הוא מוסיף: "תשמע, עשיתי טעות, שכחתי שיש לי היום גם חלטורה בחתונה, אם אני לא מגיע המנהל שמה לא יזמין אותי יותר".

"מה מנגנים ביקב ועם מי?" אני שואל. "א... לא יודע בדיוק, אני,, א... צריך לנגן תרועות, כל פעם שהשף מכניס מנות חדשות לאולם. זה מה שאמרה המארגנת, נו.. עינת, מיקבי כרמל".

" זה מה שחסר לי עכשיו" (הרהרתי והייתי בטוח שההרהור נחרט לי גלוי וברור על המצח) "יהיה אוכל מצוין ומשלמים טוב – כדאי לך. תגיע, תנגן, תלך. צ'יק צ'ק ואתה בבית. תשמע לא נעים, אם אני לא מגיע לנגן בחתונה – בלגן גדול גדול - אוג'אס"

***

שלוש שעות מאוחר יותר ואני בדרך לאירוע שעתיד לשנות את חיי. אני יושב בסובארו הישנה. כביש 4, 40 ק"מ לשעה בתנועה צפופה. לבוש בפראק שחור, עניבת הפרפר מונחת בכיס. חצוצרת הבאך סטרדיוואריוס מונחת לצדי בקופסה שלה. "איזה מראה חשוד" אני חושב לעצמי. "לבוש כמו מיליונר בפראק מהסרטים, יושב בטראנטה הזו, המכוסה בלשלשת ציפורים".

"או צ'קיטיייייטה" צורח השיר ברדיו. אני לא אוהב את השיר אבל משהו מושך אותי להאזין עד הסוף, ממש כמו שנמשכים לכיעור.

לאחר שעה, בזיכרון, אני נכנס בשעריו של מרתף גדול ביקב, אולם אבן מרשים. לעיני מתגלה סצנה מסרט היסטורי, סביב שולחן עץ מסיבי מתרוצצים מלצרים בחליפות מוזרות ומלצריות מדוגמות, לבושות בשמלות תפוחות. מגשי כוסות שמפניה עמוסים זורמים לחלל. הכל מוכן לקליטת האורחים החשובים. אני מרגיש לחות בכפות ידי, כזו המופיעה בד"כ לפני קונצרט חשוב. "השתגעת לגמרי?" אני חושב לעצמי – "בסך הכל תרועה."

בחצי ריצה מתקרבת אלי בחורה חנוטה בחליפה. "אתה המחליף של ולאדי החצוצרן?" "כן, אני רמי" "אז רמי, אני אקח אותך להחליף בגדים" "למה להחליף?" אני מביט בבבואתי המשתקפת במראה גדולה הנשענת אל הקיר לוודא שאכן לבשתי את הפראק ולא איזה ג'ינס שחוק בטעות. "את זה אתה לא יכול ללבוש באירוע!"

שתי דקות מאוחר יותר החנוטה ואני עומדים בחדר אחורי, עמוס בבגדים ואביזרים. הפראק – לשקית ובמקומו, ספק טייץ ספק גרביונים עבים ועכשיו רחמנה ליצלן... שריון. "שיט! ... אני מקווה שאין כאן אף אחד שאני מכיר". החנוטה שלא הציגה עצמה, מתבוננת על קופסת החצוצרה. "גם את זה אתה יכול להשאיר בצד!" (כעת כבר הרגשתי עירום לחלוטין)

היא מצביעה על צינור ברזל שחור התלוי לצד ערימות הבגדים. אני מנסה להפיק רעש מהחפץ החשוד וצלילים חנוקים בוקעים, בתחילה מהצינור ולאחר מכן מגרוני: "מה... מה אני אמור לנגן בדיוק?" "כל פעם שהשף יכריז על המנה הבאה – אתה מנגן תרועה". תמציא משהו. היא מסתובבת ושועטת מהמקום. לפתע עוצרת, מסובבת ראשה - יש לך חצי שעה - תחבר כמה תרועות, שיהיה מגוון. "הבנתי שאוכלים כאן גם.... עדיין לא... לא אכלתי ארוחת ערב"... אני ממלמל. היא מתרחקת ואתה מתרחקת גם הפנטסיה על מנת שף לפיצוי על התדרדרות הערב.

כך נעמדתי בצידה השמאלי של הכניסה למרתף, בהישג יד משולחן עגול, עמוס בכוסות שמפנייה. לאחר מספר דקות צץ לו אביר ליצני נוסף עם גרביונים, שריון וצינור מתכת ביד. נו, שני אידיאוטים עדיפים על אחד, לפחות יהיה עם מי להעביר את הזמן.

בינתיים מתמקמות להן בצידה השני של הכניסה שלישייה של בנות, נאות מראה, לבושות בהידור. מסדרות להן על במה קטנה פסנתר חשמלי, מיקרופון לזמרת ועמוד תווים לחלילנית. החלילנית והפסנתרנית, שתיהן אדמוניות. "אחיות?" אני מהרהר לעצמי. אני פוזל לעבר השולחן העמוס בכוסות של שמפניה יוקרתית – זו שאשמה בכל הסיפור. חם ומיוזע. אני וה"אביר" השני צמאים. שולחים ידיים לכוס הראשונה. אני משיק את המשקה עם הקולגה, הנראה מגוחך כמוני למראה. בהשראתה של כוס זו וזו שמגיעה אחריה אנו מחברים מיד רצף תרועות מלא השראה והוד. ואז נפתח שער הברזל והאח"מים מתחילים לזרום פנימה. אנשי תקשורת ידועים, פוליטיקאים. כל המי ומי מערוץ 1 וערוץ 2 שרק נוסד, מתיישבים סביב השולחן המסיבי, מסביבם מתרוצצים "משרתים ומשרתות" בתלבושות של "משחקי הכס" ומגישים להם שמפניה. המנות יוצאות מהמטבח. אנו מתחילים במשימה לשמה התכנסנו ותרועות רמות ממלאות את האולם. הן הולכות ומתעצמות עם כל כוס שמפנייה נוספת שאנו לוגמים. (כן – בחור באמצע שנות ה-20 וחסר אחריות לחלוטין, כיוון שאמור גם לנהוג בסובארו ישנה חזרה לחיפה והסובארו כזכור, לא היה אז ידועה בעצמת החומר ממנו הייתה עשויה).

השמפניה משכיחה את הרעב המתגבר וגם את הביישנות. ואז מתחילים גם מבטים מלאי משמעות לכוון הטריו הנשי וליתר דיוק לכוון החלילנית האדמונית. למרות שהיא נראת בחורה מבית טוב, שאינה נוגעת במשקה בשעות העבודה, מחזירה גם היא מבטים מחויכים לכווני. (בשנות ה-90 בהחלט הייתי זקוק למספר כוסות על מנת להעז לפלרטט עם בחורה. ובטח ובטח כאשר אני לבוש בגרביונים ושריון. והשמפניה עשתה עבודה מופלאה...) אינני יודע כיצד חזרתי לחיפה. אוכל לא קיבלנו ושני הדברים היחידים שהיו לי בראש באותן שעות היו נערה אדמונית ומחשבה על פיצה. עם הפיצה נפגשתי כבר באותו הערב. (ולמרבה המזל עם פיצה ולא עם רכב שבא ממול). והבחורה האדמונית....?

עבר חודש.

חזרת בוקר בתזמורת הסימפונית חיפה לקונצרט משותף עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה. הקטור ברליוז – "הסימפוניה הפנטסטית" (זה שמה). מוסיקה רומנטית המתארת את סיפורו של אמן צעיר ורגיש - ברליוז עצמו - הרואה בדמיונו מראות שונים תחת השפעת אופיום. הפעם בפיקחון מלא וללא שריון וגרביונים – אני מבחין באדמונית-חלילנית בקבוצת כלי הנשיפה מעץ. הפרק השלישי נפתח עם דיאלוג בין הקרן האנגלית, המייצגת את האמן, לבין האבוב (הנמצא רחוק מהבמה) המייצג את אהובתו. כך טוענת הגבירה וויקיפדיה. במציאות הייתה זו חצוצרה במקום הקרן האנגלית וחליל במקום האבוב. מאז עברו 23 שנים - עד היום אנחנו נשואים וכל השאר היסטוריה.