חופי - הטווה בברזל

"כשהייתי ילד רציתי לשנות את העולם בו חייתי. כשבגרתי קצת והפכתי לנער, הבנתי שאני לא יכול לשנות את העולם אז רציתי לשנות את הארץ – את ארץ-ישראל. כשהתבגרתי והפכתי לאיש, הבנתי שאת הארץ לא אוכל לשנות, אז רציתי לשנות את הקבוץ בו חייתי. כשהזדקנתי גיליתי את האהבה שלי – את הברזל ואת אמנות הנפחות – ואז שיניתי את העולם.״

חופי בנפחיה שלו

לפני כשבוע נפרדנו מאורי חופי, הנפח האגדי מקיבוץ עין-שמר, שנפטר בגיל 88 ממחלה קשה.

השבוע גם נפתחה לציבור הגלריה שלו בנפחיה של קיבוץ עין-שמר המציגה את עבודותיו.

העשיר השמח בחלקו

סיפורו הוא סיפור יוצא דופן של אדם בעל כשרונות מיוחדים ופורץ דרך.

חופי, ממייסדי ומנהלי מפעלי הגומי והפלסטיק של קיבוץ עין-שמר, מתאהב ביום בהיר אחד, לקראת גיל 50, באמנות הנפחות ותוך שנה הופך למטאור בינלאומי בתחום.

מסע כתיבת הביוגרפיה שלו החל השנה, כשהתקשרו אליי בנותיו וביקשו שאגיע לפגוש אותו.

במכוון אני מציין את השם חופי, ולא אורי חופי, כי בין מוקיריו ומכריו, בארץ ובעולם, השם חופי הוא מותג – לא פחות מכך.

לפני כעשור זכה לקבל אות מצוינות מקנצלר גרמניה.

פטיש נפחות אותו פיתח ותכנן והנושא את שמו, נמכר היום ברחבי העולם.

על שמו של חופי נפתחו בתי-ספר ומחלקות לאמנות הנפחות בעולם – מברלין ועד ניו-יורק.

חופי היה גם מרצה מבוקש בסדנאות, אותן העביר בכל העולם, כולל ביפן.

למרות הפרסום והמעמד שזכה לו, הרי כל הפוגש בחופי, רואה לפניו אדם בבגדי העבודה, ממש כמו בימיו הראשונים בקיבוץ – איש עובד כפיים.

אני עדיין זוכר את הפגישה הראשונה שלנו.

אני נכנס לדירת קיבוץ צנועה. חופי, איש מבוגר, צרוב שמש, רעמת שיער שיבה אפורה לבנה, יושב על כיסא גלגלים אליו היה מרותק בערוב ימיו.

בשנה האחרונה נאבק חופי במחלות שונות, שאחת מהן – הסכרת – עלתה לו ברגלו.

״שואלים אותי מה אני עושה היום?״ מספר חופי, ״ואני עונה: אני אוסף את חיי ובמסגרת זו גם לתוך ספר הביוגרפיה הזה

ואני אומר את זה גם לך, כי אני מרגיש שזמני הולך ותם.״

למרות הזקנה והמחלה, קרנה ממנו תחושה של עוצמה – אנרגיה בלתי מוסברת.

האסוציאציה המיידית שלי הייתה כפולה. ראשית הוא הזכיר לי את המנצח ליאונרד ברנשטיין, לא ממש במראה – למרות שלשניהם הייתה רעמת שיער מאפיר, אלא בכריזמה שהקרין כמוהו על סביבתו – כריזמה סוחפת.

האסוציאציה השנייה הייתה של אריה זקן, שהצעירים בחבורה מרכינים ראשם בקרבתו, ובטח שלא מעזים עדיין להתעסק אתו. כי חופי היה לעיתים גם ׳פרא-אדם׳, כפי שהוא הגדיר בלשונו.

אחרי שיחה של שעתיים וחצי עם חופי יצאתי אדם אחר.

פגישה עם חופי מעוררת מחשבות, בעיקר על בני-אדם, על משמעות החיים, ועל הברזל – יסוד הנפחות. כשחופי מדבר על הברזל, הוא מדבר עליו כמו על ישות אנושית אהובה, הוא מעניק לו משמעויות עמוקות וסמבוליות.

״ואז התיישבנו, שני נאו-נאצים ונפח יהודי, והתחילה בינינו שיחה על יהדות, על יהודים ועל התורה.״

על האהבה לברזל - מתוך ספרו של חופי:

כשהפכתי לנפח מפורסם, הוזמנתי להשתתף בכנס נפחים בהולנד.

ניגש אליי איזה זוג, בחור הולנדי שלצידו בחורה והציג עצמו כעיתונאי.

"אפשר לשאול אותך שאלה מר חופי."

"בוודאי" השבתי

"חקרתי אודותיך. למדתי שהיית בישראל יזם, הקמת וניהלת מפעלים בקיבוץ שלך. איך זה שאתה, עם כל ההישגים והפעילות שלך, לפתע, בגיל 50, קם ומחליט לעזוב הכול ולעסוק במלאכה הפיזית הקשה הזו של הנפחות?

שאלתי אותו: אתה נשוי?

"כן," ענה, הצביע על הבחורה הנאה שעמדה לצדו וחייכה. "זאת רעייתי."

אתה אוהב אותה?

"כן," ענה. חסר היה לו שיאמר אחרת, שהרי עמדה לצדו.

"איך אתה מסביר את זה?" שאלתי. "מה מיוחד בה?" הרי יש הרבה נשים יפות, שלכולן שיער, עיניים ושדיים. מדוע התאהבת דווקא בה?"

הוא הביט על אשתו במבוכה קלה.

"התאהבות אי-אפשר להסביר. פשוט התאהבת בה.

גם אני התאהבתי. התאהבתי בברזל.

אהבתי גם דברים אחרים, אבל כשנפגשתי עם הברזל, השתגעתי מאהבה.

זה ממש כמו להתאהב באישה, התאהבתי ונפלתי ברשת."

אז להסביר התאהבות מאוד קשה. אבל אני יכול לנסות לפחות.

"מעגל חייו" של הברזל מזכיר לי במובנים רבים את מעגל החיים שלנו כבני-אדם. וסביר שרבים אינם יודעים מהיכן מגיע החומר המופלא הזה שמופיע בחיינו בצורותיו וגלגוליו השונים.

את זה אני מלמד בסדנאות שלי. את החומר הזה הקרוי ברזל. את סוגיו ואת הפקתו, שזה כשלעצמו אחד מפלאי הטבע.

'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב' נאמר בבראשית לאדם.

אני רואה קורלציה בין מסעו וייצורו של הברזל לחיים של אדם.

גם הברזל עובר תהליכים, משתנה, ובסופו של דבר מגיע לסופו הבלתי-נמנע – חזרתו לאדמה. גם ׳מגדל אייפל׳ העשוי ברזל יחזור בסופו של דבר לאדמה.

וזה ממש כמו חיים של אנשים. זה חומר הגלם שאני עובד אתו. ביני לבין החומר הזה צמחה אהבה מטורפת.״

תובנה נוספת היא משמעות החיים.

המשמעות אצל חופי היא העיסוק בתחומים שמרתקים אותו. כפי שאמר: ״לא נשארתי שנייה במקום בו לא רציתי להיות.״

היכולת הזאת שהייתה מוטמעת באישיותו, באה לידי ביטוי גם בגלל הקיבוץ.

״פעם אמר לי מישהו,״ סיפר לי חופי, ״שאינו מבין מדוע אני - נפח מצליח, שמרוויח היטב מנפחות ומניהול בית ספר לנפחות - עדיין ממשיך לגור בקיבוץ.

׳היית יכול להיות אדם עשיר.״ אמר לי. ואני אמרתי לו שהוא מפספס את כול הסיפור.

אני אדם עשיר כיוון שאני אדם חופשי. הקיבוץ מאפשר לי את יכולת הבחירה ועושר אינו נמדד בחליפה, במכונית או במשרד הגדול - האושר הוא החופש ללכת בדרכך, לעסוק בתחום שמרתק אותך, בתחום בו אתה מאוהב - גם אם אתה לובש סרבל עבודה וחולצת טי.״

חופי מגדיר עצמו יותר מכול כמחנך, וככזה השפיע והגיע לליבם של רבים.

הפעילות עבורה קיבל פרס מקנצלר גרמניה, הייתה העברת סדנאות נפחות בבית-סוהר לנוער בברלין. שם לימד אסירים בעלי עבר פלילי חמור, כולל רוצחים וניאו-נאצים, מקצוע לחיים.

תיקון עולם - מתוך ספרו של חופי:

בין חברי הקבוצה הראשונה שלי היו גם שני נערים גרמנים שנכנסו לבית הסוהר בגלל מעשי אלימות ורצח - נאו-נאצים.

ואז הם שמעו שאני יהודי ואחרי השיעור הראשון ניגשו אלי.

"אתה יהודי." שאל אחד מהם

"כן." השבתי

"לא יכול להיות." אמר

"ומדוע לא?"

"כי יהודים לא עובדים ולא יודעים לעבוד, הם חמדנים, רק מתעסקים עם כסף. ואילו אתה נפח מפורסם ולכן אנחנו לא מאמינים שאתה יהודי."

ואז התיישבנו, שני נאו-נאצים צעירים ונפח יהודי, והתחילה בינינו שיחה על יהדות, על יהודים ועל התורה.

כשעזבו את המקום, נראו שהנושא מעסיק אותם, אבל הם נשארו סקפטיים.

ביום השני, אחרי הסדנא, שוב נגשו אלי. רצו לשמוע עוד.

"אז למה היהודים מתעסקים עם כסף?"

שוב ישבנו ושוחחנו. ואני הסברתי להם. הסברתי על ההגבלות שהוטלו עלינו – על האיסור לעסוק במקצועות חופשיים ועל מציאות שדחפה אותנו לעסוק במה שנשאר לנו – הלוואות – פשוט לא אפשרו לנו לעסוק במקצועות חופשיים, אך גם סיפרתי על המשיכה של יהודים לעסוק ברפואה, ושהרופאים הטובים ביותר הם יהודים.

אז כבר ראיתי משהו אחר בעיניים שלהם.

זרעי מחשבה חדשים ניטעו במוחם, כאלו שעתידים היו לשבור את הדימוי, לא רק כלפי יהודים, אלא הדימוי הרע שלהם כלפי עצמם, ולהפוך לאנשים טובים יותר. את זה לא ידעתי באותו שבוע.

4 שנים מאוחר יותר הודיע לי מנהל בית הסוהר על הפלא שהתרחש. על שני הבחורים הנאו נאצים, שהשתחררו בינתיים, עזבו את הארגונים הפנאטיים והפכו לפעילי זכויות אדם."

***

מתוך ספרו של חופי:

״כשהייתי ילד רציתי לשנות את העולם בו חייתי.

כשבגרתי קצת והפכתי לנער, הבנתי שאני לא יכול לשנות את העולם אז רציתי לשנות את הארץ – את ארץ-ישראל.

כשהתבגרתי והפכתי לאיש, הבנתי שאת הארץ לא אוכל לשנות, אז רציתי לשנות את הקבוץ בו חייתי.

כשהזדקנתי גיליתי את האהבה שלי – את הברזל ואת אמנות הנפחות – ואז שיניתי את העולם.״

חופי והסדן