הביוגרף כבלש פרטי

תכונות ויכולות רבות נדרשות לביוגרף הרציני: יכולת תקשורת אישית, דיבוב, יצירת אמון, יצירתיות וכישרון כתיבה. ואולם, קיימת גם יכולת נוספת, מפתיעה, אשר בדרך-כלל לא נלקחת בחשבון.

באופן מאוד כוללני ניתן לחלק את לקוחותיי, אנשים עבורם אני כותב ספרי ביוגרפיה, לשתי קבוצות:

על הקבוצה הראשונה נמנים אלו שמאוד אוהבים לספר.

על השנייה – השתקנים, אלו שזקוקים לעידוד על-מנת להשמיע את סיפורם.

שתי הקבוצות – המספרים והשתקנים – מציבות בפניי, כמראיין וככותב ביוגרפיות אתגרים שונים:

לאלו האוהבים לספר יש נטייה לעיתים לספק יותר מדי מידע, או כפי שאומרים באנגלית: Too much information. במצב כזה אנווט אותם, תוך כדי שיחה, לחזור לשביל הזהב, זה שיוביל אותם להתמקד בפרטים החשובים וישרת את מטרת סיפורם (לשרטט את דיוקנם באופן נגיש ומעניין).

אנשי הקבוצה השנייה, שאינם ממהרים לנדב מידע, דורשים גישה שונה לחלוטין: דיבוב, וטכניקות של העלאת זיכרונות באמצעות שאלות המציתות סיפורים מסוימים שנראה לכאורה שנשכחו מזיכרונם.

אולם יש מקרים קיצוניים יותר, ועם אחד מהם אשמח לשתף אתכם.

אחד מהסיפורים המרתקים ביותר, עליהם אני עובד ממש בימים אלו, הוא של אדם מבוגר, איש די שתקן, שבנוסף לתכונה זו, הוא גם סובל מדמנציה ברמה ניכרת.

בוויקיפדיה מוגדרת דמנציה במילים הבאות:

"שִׁטָּיוֹן (בלועזית, דֵמֶנְצְיָה, Dementia; לפי החלטת האקדמיה: קִהָיוֹן הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה. מחלות אלו מתאפיינות בירידה בתפקוד של קליפת המוח ובהידרדרות מנטלית וקוגניטיבית, הגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי. השכיחה בהן היא מחלת אלצהיימר."

היוזמה לכתוב את סיפורו של האיש הגיעה מבתו. היא ידעה שיש לו סיפור-חיים מדהים, אך בה-בעת הכירה בכך והכתה על חטא, שכילדה ונערה, מעולם לא ממש האזינה לסיפוריו ולכן, גם לא ממש הכירה אותם לעומק. בצדק חשבה, שלפני שיהיה מאוחר מדי, ישנה חשיבות רבה לתעד את סיפורו בספר ביוגרפיה.

אני ביקשתי ממנה להיפגש עם אביה למפגש ניסיון, לבדוק האם אפשרי בנסיבות הקיימות לראיין אותו ולכתוב את סיפורו.

כשהתקיים המפגש לא הייתי בטוח בסיכוי להצליח וליישם את התהליך – השתיקות היו ארוכות והמידע שנתן לי היה מקוטע, חלקו הגיוני וחלקו מבולבל וסותר חלקים אחרים. אולם בכל זאת החלטתי "ללכת על זה" ולנסות לחשוף את הסיפור האמיתי עד כמה שניתן.

התחלתי לקיים אתו מפגשים קצרים, בני 45 דקות עד שעה בשבוע, ובמהלכם שוחחתי עם האיש ואפשרתי לו לספר לי על חייו, חיים שהתגלו כדרמטיים במיוחד.

כנער יהודי בפולין, בן 12 בלבד, נאלץ לברוח לבדו, לעזוב את הבית, את המשפחה, ולצאת למסע שארך מספר שנים לעומקה של רוסיה, על-מנת להתרחק מהצבא הגרמני ששעט באותן שנים מזרחה לתוכה.

כדי לחדד את ההתרחשויות, בחרתי לשאול אותו את אותן שאלות, שוב ושוב. חזרתי עליהן בפגישות שונות, הצלבתי מידע, ובעזרת מפות ניתחתי את נקודות נתיב הבריחה שלו, וכל זאת ביחס להתקדמותו של הצבא הגרמני, ממנו ברח.

״כאשר הוא מגלה בית ריק, חשוך ונטוש, הוא מנסה לאתר בו רמז, בדל של תקווה להיאחז בו״

היו שאלות שנותרו ללא מענה וריחפו באוויר. למשל, מדוע אחד מבתי-היתומים בהם שהה הועבר, על ילדיו ומדריכיו, לסיביר.

את ההיגיון, את סדר המקומות בהם היה ואת ההסברים הוא לא תמיד סיפק לי, אבל לאט- לאט, במהלך המסע המחקרי שלי נחשף סיפור מרתק:

סיפור על ילד העובר את תקופת מלחמת העולם השנייה לבדו. עושה מרחקים של אלפי קילומטרים. נתפס על-ידי המשטרה הרוסית, מוכנס לבית-יתומים, בורח, ושוב נתפס, כל פעם בעיר אחרת, כאשר הוא נע עמוק יותר ויותר לקרביה של האימפריה הסובייטית.

כך חולפות להן השנים ובתום המלחמה הוא מתחיל את המסע חזרה הביתה לפולין.

הוא חוזר לבית הוריו בעיירה שהייתה שייכת לפני המלחמה לפולין ולאחריה לאוקראינה, וכאשר הוא מגלה בית ריק, חשוך ונטוש, הוא מנסה לאתר בו רמז, בדל של תקווה להיאחז בו. בתחילה אינו מוצא דבר. אך לאחר חיפושים הוא מגלה לפתע תמונה זעירה מוטלת בבוידעם, תמונתה של אחייניתו הקטנה, בתה של אחת מאחיותיו הגדולות, שהגיעה לפלשתינה עוד לפני המלחמה ושלחה את התמונה להורים, שבועות ספורים בלבד לפני שנרצחו על-ידי הגרמנים.

הילד-נער, כעת בן 15 וקצת, מבין שביתו נחרב. הוא לוקח את התמונה ועוזב. אין לו מה לחפש בעיירת הולדתו והוא יוצא לחפש האם מישהו ממשפחתו הענפה שרד.

באחד הימים הוא מגלה את אחותו הגדולה ממנו ממש במקרה, עומדת ליד דוכן פירות וירקות בשוק בעיר צ'רנוביץ. הוא מסתער עליה בחיבוקים. מפיה שומע מפיה על גורלם המר של רוב אחיו ואחיותיו ועל אחיו הגדול ממנו הכלוא בסובחוז — מחוז חקלאי סובייטי.

הוא יוצא שנית לעומק רוסיה, למסע לשחרורו של אחיו... מאוחר יותר יתגנב לספינת-משא שתגיעה ללונדון. בן 16 בלבד, ללא מלה אחת בשפה אנגלית, הוא נוחת בלונדון ונשאר בה למשך מספר שנים.

את אחייניתו, זו שהופיעה בתמונה בבית הוריו החרב, יפגוש רק שנים מאוחר יותר, כאשר יעלה בשנות ה-50 ארצה, ואז עתיד הוא להפוך לאחד מבכירי המורים לאנגלית בארץ ולמתרגם ספרים.

המחקר שעשיתי הניב פרט נוסף, אותו גם המרואיין שלי לא ידע, את שנת הלידה המדויקת שלו. כיוון שברח כנער וכל אותן השנים נאלץ גם להציג עצמו כמבוגר יותר מגילו על-מנת לשרוד, הוא איבד במהלך השנים את תאריך לידתו. זה התגלה לי דרך "יד ושם", באמצעות מסמך שחשף את תאריך לידתו האמיתי. גילוי שסגר את המעגל ואת סיפורו.

ואכן, לעיתים אין זה מספיק לשמוע סיפור מפיו של אדם על מנת לחשוף, עד כמה שניתן, את העובדות. לכן נדרשת סוג של חקירה בלשית, וזו הופכת את מקצוע הביוגרף להרפתקה מעניינת ומאתגרת.