מאת: רמי צינס
כנער צעיר, בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, נכנס ישעיהו עטיה בשעריו של מפעל צינקוגרפיה משגשג בירושלים, 'פיקובסקי–צינקוגרפיה', בו החל את דרכו כשליח. חמישים שנה מאוחר יותר, יצא את שעריו של אותו מפעל, כבעליו. דרך עיניו משתקפת אחת התקופות הסוערות ביותר בחייה של אומה. הכל בספר ביוגרפיה חדש: ״בעשר אצבעות״
{הערה: לבקשת המשפחה: הספר יצא בהוצאה פרטית למשפחה ולחברים בלבד ואינו מיועד למכירה}
במהלך אחד מימי השישי החמימים של חודש נובמבר שנת ,2018 התלוותי לישעיהו עטיה,
יליד ירושלים, לסיור ברחוב קק״ל שבעיר, על-מנת לבקר בבניין מיוחד ובעל משמעות היסטורית.
בבניין זה היה ממוקם, מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, אחד מהמפעלים המרכזיים שפעלו בארץ-ישראל המנדטורית, ובהמשך, גם במדינת ישראל הריבונית - מפעל הצינקוגרפיה ׳פיקובסקי׳ - מפעל מרכזי לייצור גלופות דפוס.
שעיה, או שייק׳ה, כך הוא מכונה על-ידי חבריו, החל את דרכו במפעל בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת כנער שליח. 56 שנה מאוחר יותר פרש לגמלאות, כבעליו של המפעל.
באותו הבוקר של יום שישי, כך סיכמנו, אמור היה שעיה לעשות לי סיור בבניין האבן המרשים ובחצרו.
הגענו לשער הראשי ,מבעדו ניתן היה לראות את הבניין המהודר הבנוי לתלפיות מאבן ירושלמית - שלוש קומות, גג, מרתף וחצר — ממש אחוזה קטנה.
התבוננתי בפליאה באיש בן ה-91 פלוס, שדירבן אותי להדחס אחריו דרך הפרצה הגדולה בגדר. עוד לפני שהספקתי לשקול צעדיי, נכנס ישעיהו פנימה, לתוך החצר.
בניין זה, אם אפשר להתבטא כך, היה עד לדרמות היסטוריות מטלטלות - בעיקר בגלל מיקומו - מול המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי בארץ-ישראל, אחת ה״במות״ המרכזיות לדרמה שהתרחשה אז, בעיקר לפני סיומו של המנדט הבריטי בארץ.
בשנות התשעים, כשלוש שנים לפני סגירתו של מפעל 'פיקובסקי', נרכש הבניין על-ידי ה'קרן הקיימת לישראל׳ ,שמשרדיה מאכלסים אותו עד ימי כתיבת מאמר זה.
וחזרה לסיור שלנו בירושלים:
עמדנו שנינו מול השער, מאוכזבים. הבניין היה נעול, כולל שער הברזל בכניסה.
סבבנו את גדר הבניין, עד שהבחין שעיה בפרצה גדולה בגדר.
״קדימה נכנסים!״ הכריז.
על הקורא להבין שלשעיה מלאו מספר חודשים קודם לכן 91 שנה.
התבוננתי בפליאה באיש בן ה-91 פלוס, שדירבן אותי להדחס אחריו דרך הפרצה הגדולה בגדר.
- ״הגעת עד לירושלים על מנת לראות את הבניין לא?״
אמר שעיה והוסיף:
- ״אם הוא נעול, לפחות אעשה לך סיור בחצר״
- ״אתה בטוח שעיה? ככה בגילך להכנס דרך הגדר?״
עוד לפני שהספקתי לשקול צעדיי, נכנס ישעיהו פנימה, לתוך החצר.
רק בדיעבד, אחרי שכתבתי את סיפור חייו ופסעתי עמו במשעולי חייו, איני מתפלא עוד על תעוזתו ואומץ ליבו, שכן מאפיינים אלה עוברים כחוט השני בסיפוריו.
בספרו מתאר שעיה, בין השאר, גם את הרגע הזה, בו נכנס לראשונה, אחרי שנים רבות, לחצרו של בניין המפעל:
״... נכנסנו דרך הלוע הפעור בגדר לתוך המתחם. החצר הייתה מוזנחת והעצים העתיקים כותרו על-ידי עשבים שוטים, צמחיית פרא ועזובה — ליבי נחמץ.
בחמישים ויותר השנים בהן עבדתי ב'מפעל פיקובסקי' ,בהן טיפסתי מדרגת שליח פשוט, עד שהפכתי למנהל ולבעליו של המפעל, הייתה החצר פורחת ומלבלבת. היא הקיפה את המבנה ככתר, בהידור עציה וצמחייתה.
כך חולפת לה תהילת עולם.״
מפעל "מ. פיקובסקי בע"מ — צינקוגרפיה אופסט", מפעל להפקת לוחות וגלופות הדפסה, אשר נוסד בשנת 1891 באודסה, על-ידי מיכאל פיקובסקי, שהיה ממשפחת תעשיינים אמידה בעיר.
בשנות ה-20, בהמלצתו של חיים נחמן ביאליק, עלה מיכאל פיקובסקי ארצה, עם שני ילדיו, אמיל וזנאידה, מצוייד במכתב המלצה מהמשורר המפורסם.
"לאנשי שלומינו באשר הם שם..." כך פתח ביאליק את מכתב ההמלצה שהיה מיועד למאיר דיזינגוף ראש עירית תל–אביב ולמר ש' בן-ציון, שם העט בו נודע שמחה בן-ציון אַלתֶר גוטמן, שהיה סופר, עורך ומוציא לאור, ממייסדי אגודת 'אחוזת-בית' והעיר תל-אביב. ביאליק העיד והמליץ על מיכאל פיקובסקי, על מעלותיו, והציגו כאיש מקצוע מעולה, כאדם בעל איכויות ובעל פוטנציאל טוב להתאקלם בארץ. עוד הזכיר ביאליק במכתב את שני ילדיו של מיכאל פיקובסקי, אמיל ואחותו זנאידה, שבוודאות, על-פי ביאליק, עתידים היו לסייע לאביהם להתאקלם בארץ-ישראל, כיוון שהיו משכילים ודוברי שפות.
(המכתב המקורי נמצא במשמורת ב׳בית-ביאליק׳ בתל-אביב).
עם עלייתו לארץ–ישראל פתח מיכאל מחדש את המפעל, הפעם בירושלים. תוך זמן קצר הפך המפעל, לאחד המרכזיים והחשובים בארץ-ישראל. ברבות השנים המשיך את דרכו בנו, אמיל פיקובסקי, שדמותו היא דמות מרכזית בסיפור חייו של ישעיהו עטיה. (על כך בהמשך המאמר)
ישעיהו עטיה החל את דרכו המפעל באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה של היישוב ההיהודי.
בשנת 1944 כאשר היה נער כבן ,17 נכנס בשער המפעל, בדרכו ליום עבודתי הראשון.
היו אלה ימי טרום המדינה ושלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל. באותם ימים ניתן היה להשקיף מקומתו השנייה של הבניין על נופה של ירושלים העתיקה. היום חוסם את הנוף בניין ׳אבי חי' העצום, המשמש מרכז לתרבות רב–תחומית.
אמיל פיקובסקי, שקיבל את שעיה לעבודה, היה דמות מוכרת בירושלים. באותם ימים היה יושב ראש התאחדות התעשיינים בעיר, אדם משכיל מאוד, איש משכמו ומעלה.
בהדרגה, הבחין פיקובסקי בכשרונו ותושייתו של הנער הצעיר, והחל לקדמו ולטפח אותו.
תוך מספר שנים אף הפך פיקובסקי את ישעיהו למנהל התפעול וליד-ימינו.
לאמיל ולרעייתו, המדענית - חוקרת מחלת ההסרטן והרופאה - מרים פיקובסקי, לא היה דור המשך. בגלל האמון והחיבה שחשו כלפי ישעיהו, הם אימצו אותו כבן.
שנים מאוחר יותר ייעד פיקובסקי לשעיה תפקיד מרכזי, והפך אותו לממשיך דרכו במפעל חייו.
לא היה זה דבר של מה בכך, לנהל מפעל שכזה, שכן מפעל פיקובסקי היה ״מוסד״ - תרתי משמע, ואחרי הקמת המדינה היה אחד המפעלים החשובים ביותר במדינת ישראל בענף הדפוס.
בין לקוחותיו של המפעל, עוד לפני הקמת המדינה, היו הגופים המרכזיים של המנדט הבריטי, כמו לשכת העיתונות והמדפיס הממשלתי, אך גם חשובי מנהיגי היישוב היהודי, בכירי האקדמיה וחוקרים ידועי–שם, כגון פרופסור נחמן אביגד, שהיה ארכיאולוג בעל-שם ומומחה לחקר הכתב העברי הקדום ולכתב הארמי הקדום, ובנוסף גם אישים ידועים שעתידים היו להפוך לנשיאי מדינת ישראל, לאחר הקמתה, פרופסור קציר (קצ'לסקי), זלמן שז"ר ויצחק בן-צבי.
אחד מהלקוחות הידועים של המפעל, היה החוקר הידוע, פרופסור אליעזר ליפא סוּקֶנִיק - חוקר המגילות הגנוזות.
לאחר הקמת המדינה פרסם פרופסור סוּקֶנִיק את דבר המצאן של המגילות הגנוזות.
אחת מהן התגלגלה לידיו של ישעיהו הצעיר, ואתה צעד ברחובות ירושלים, מבלי שידע כלל את ערכו של האוצר בו החזיק.
כך כותב שעיה בספרו:
״אחת מהמגילות הגנוזות התגלגלה דווקא לידיי ואתה צעדתי ברחובות ירושלים.
באותו יום לא הייתי מודע לאוצר שבידי, שהיה ארוז וגנוז היטב במעטפה.
וכיצד התגלגל האוצר לידיי?
פרופסור אליעזר ליפא סוּקֶנִיק היה מלקוחות המפעל, היה הראשון שעמד על חשיבותן של המגילות הגנוזות ועסק בחקירתן.
יום אחד נכנס הפרופסור למפעל, החליף מספר מילים עם מר פיקובסקי, אשר הפנה אלי מבטו ורמז לי להתקרב.
"קח את שעיה, אני סומך עליו!" אמר פיקובסקי לפרופסור.
כך צעדנו, אני השליח הצעיר, עם אחד מהפרופסורים הנכבדים של היישוב העברי, אל ביתו שברחוב רמב"ם שבירושלים.
מכספת גדולה הוציא פרופסור סוקניק מעטפה חתומה.
"שמור על זה טוב-טוב" אמר ולא יסף.
אני, שלא היה לי שמץ של מושג מה בידי, צעדתי חסר דאגות חזרה למפעל. שם נפתחה המעטפה וקלף עור מגולגל נחשף, עליו רשומות אותיות עבריות, משפטים בכתב קשה לפענוח.
המגילה צולמה על-מנת שניתן יהיה להפיק גלופה להדפסתה, באחד מספריו או מאמריו של הפרופסור, שהופצו בכל העולם האקדמי.
לאחר מכן הוכנס החפץ הנדיר חזרה למעטפה.
אני החזרתי אותה בחרדת קודש לבעליה.
בדיעבד התברר לי כי אותה מגילה עסקה דווקא בנביא ישעיהו.
'מגילת ישעיהו' מוצגת כיום במקום של כבוד ב'היכל הספר' אשר במוזיאון ישראל. ״
גם בנו של סוקניק, הרמטכ"ל השני של צה"ל וארכיאולוג הנודע יגאל ידין, היה לקוח קבוע ובמהלך מספר שנים, היה מגיע בקביעות, לפגישות של מספר שעות עם ישעיהו, לדון בהפקת ספרי המחקר שלו, שנוצרו וסודרו במפעל.
***
איש אשכולות ישעיהו עטיה, דובר עברית, אנגלית, גרמנית וערבית. דקדקן, בדומה ליהודים יוצאי גרמניה - היקים, חובב אום-כולתום, אך גם מוסיקה קלאסית, אליה התחבר בעיקר בזכות אותו ארוע אליו נחשף - ממש במקרה - חזרת התזמורת הפילהרמונית בניצוח טוסקניני, שהתרחשה בקולנוע אדיסון בשנת 1936.
מאז התאהב שעיה במוסיקה קלאסית ובעיקר בברהמס.
למרות חזותו המערבית, מוצאו של שעיה הינו ספרדי, חלבי - שאבות אבותיו ממגורשי ספרד.
אולם הפרט החשוב ביותר בסיפור, הינו מוצאו המשפחתי.
אביו הינו הרב הספרדי, מגדולי הדור, הרב עזרא עטיה, ראש ישיבת ׳פורת יוסף׳ ומוריהם של רבנים גדולים ומפורסמים.
גדול תלמידיו היה הרב עובדיה יוסף.
מהוריו, כך מדגיש ישעיהו עטיה, מהרב עזרא עטיה זצ"ל, ואמו, בוליסה עטיה ז"ל, ספג ערכים כמו יושר, נתינה, צדקה ואהבת אדם, שהקפיד לחיות לאורם. ומעל לכל — כיבוד הזולת — משועי עולם, מנהיגים ואנשי אקדמיה (לקוחות המפעל), ולא פחות מכך — 45 הפועלים אותם העסיק ולהם גם סייע ברגעי מצוקה.
אחד המאפיינים של סיפורו של ישעיהו עטיה, הוא המכלול הרחב והעשיר, של סיפורים וזיכרונות, המקיפים אין ספור זוויות ורגעים בחייה של האומה, אך גם התנסויות אישיות מרתקות.
זיכרונות מירושלים המנדטורית, זיכרונות מקרבות מלחמת העצמאות ורגעים נדירים, שבדרך כלל אינם פוקדים אדם בודד מהיישוב.
הנה למשל, מספר פנינים לדוגמה, נגיעות מזיכרונותיו:
למשל, כיצד כילד בן 9, שיכשך במימיי ׳אל-חמה׳ (כיום חמת גדר), בעירום מלא, בשעה שבמרחק מטר ממנו, שיכשך מלך (כן, מלך אמתי), גם הוא עירום כביום היוולדו, וכיצד היה עד באותם רגעים לתקרית חמורה.
עוד מספר לנו שעיה כיצד סיכל את מזימת הבריטים לספק חוברת הוראות לשימוש הלגיון הערבי, תוך סיכון חייו וכיצד הסתיר, גם תוך סכנת נפשות, מפקדה חשאית של ׳ההגנה׳ על גג בנין המפעל. על שירותו בפלמ״ח וכיצד נפצע קשה במלחמת העצמאות. וגם, כיצד מצא במרתף המפעל, שטרות כסף נדירים שהודפסו בארץ-ישראל והלוחות להדפסתם הופקו במפעל פיקוסבסקי.
ותאמינו לי - עוד רחבה היריעה ורבות הרפתקאותיו של ישעיהו עטיה.
כשנה לפני הוצאת ספרו לאור, כאשר מלאו לו 92 שנה, קיבל שעיה, בטקס מכובד שנערך בביתו, עיטור מיוחד מטעם ראש המטה הכללי דאז, גדי אייזנקוט - על תרומה לתקומתה ועצמאותה של מדינת ישראל, כלוחם במלחמת העצמאות.
עוד פרט חשוב לציון, היה עצם העובדה שישעיהו עטיה, גם לאחר שהפך לבעליו של המפעל, שמר על קשר הדוק עם אמיל ומרים פיקובסקי, דאג להם בזיקנתם, אירח להם לחברה, טיפל בהם בימי חולי וליווה אותם במסירות, ממש עד ליום פטירתם.
שעיהו עטייה, כיום בן 93, נשוי לחמדה, אב לארבע בנים וסב לנכדים ונכדות.
כתיבת סיפורו היתה עבורי תהליך מרתק. זיכרונותיו מגוללים סיפורים מופלאים, הנעים בין המימד הלאומי למימד האישי - והכל בדרכו וראייתו המיוחדת של האיש.
לבקשת המשפחה: הספר יצא בהוצאה פרטית למשפחה ולחברים בלבד ואינו מיועד למכירה
לסיכום: זכות גדולה הייתה לי לכתוב את סיפור חייו.
